בשנה שעברה, בצאת צום יום הכיפורים, עוד לא ידענו מה יתרגש עלינו לא הרבה זמן אחר כך. לא ידענו את טעמו המר והצורב של בוקר השבת השחורה ב־7 באוקטובר, את חוסר האונים המצמרר של אותם אנשים שהיו שם באותם רגעים, וגם של אלה שלא, ואת התחושה הקשה של חיים לצד 101 חטופים וחטופות שעדיין לא חזרו לביתם. בשנה שעברה, בצאת הצום, גיליתי באופן מצער למדי שגם במהלך כיפור המשכנו לריב בתוכנו, בינינו, והפעם על תפילות יום הכיפורים.

תזכורת קצרה: המתנגדים לקיום תפילות יום הכיפורים בהפרדה רבו עם אלה שדווקא היו בעדה, ועם אלה שכנראה לא היה לכם אכפת מהנושא אבל התחשק להם לריב. ביום הקדוש הזה, כשכולם לובשים את מיטב בגדיהם הלבנים שלא הספיקו להתלכלך מהדגים של שישי. אני זוכרת איך פתחתי את הטלוויזיה בהקלה על שתם הצום, בדיוק מעכלת סופית את האוראו הלבן המסורתי שאיתו אני סוגרת את כיפור, ואז נופלות פניי.

מיומנו של מפונה | מיכל קדוש
משאלות שמבקשים בזמן תקיעת שופר לא מתגשמות בלי מאמץ | טליה לוין

עשרות נשים וגברים רבים אחד עם השני על סוגיה כל כך שולית במדינת ישראל. כן, היא שולית. לפני שהיה כל כך טרנדי לריב, אני לא זוכרת מישהו הזדעק על עניין התפילות, ובטח לא מרגיש בנוח להגיע לכיפופי ידיים פיזיים ביום שאמור להיות בו שקט מופתי. גג צעקות של ילדים עם אופניים.

הסיפור הגדול היה ״ראש יהודי״, מרכז יהדות שהביא איתו, לצד התפילות, גם הרבה דעות שתושבי העיר לא היו בעדן. ויכוח לגיטימי. אבל מה שקרה בפועל היה נראה כמו ויתור מראש על איזשהי דרך משותפת. מצד שני הצדדים.

גם השנה חיכיתי לריבים שאחרי. שוב אוראו, שוב מבט מהוסס במסך, מקווה שכן למדנו משהו. באופן מוזר ממש, היה שקט בגזרה הזו. בכל השאר היה את ההפך הגמור. חשוב לומר שהשנה בוטלה התפילה בהפרדה בגן מאיר בתל אביב, זאת למרות אישור העליון את ההחלטה.

גדר הפרדה תפילה דיזינגוף (צילום: אבשלום ששוני)
גדר הפרדה תפילה דיזינגוף (צילום: אבשלום ששוני)

מלבד העובדה שבאמת רווח לי שלא היו ויכוחים – זה באמת משנה למישהו שתהיה תפילה בהפרדה לצד תפילה שהיא לא בהפרדה, במידה ואין שום קשר ל״ראש יהודי״ או לשום ארגון אחר המביא עמו שמרנות יתר? אני לא חושבת. אבל יכול להיות שהדעה הרווחת לפיה שבענו מוויכוחים הצליחה לחלחל.

בעודי צמה, סופרת את השעות, הבנתי שוב, כמו בכל רגע במהלך היום בו הראש שלי נודד אל המנהרות בעזה, שהיכולת לגזור זמנים לאחור עד לסעודה היא פריבילגיה שאין לחטופים.

הם לא יודעים מתי יקבלו אוכל דל וחסר חיות, אם בכלל, הם לא נמצאים בבית לצד המשפחה והחברים, אלא בתת תנאים ובחברת תתי אדם, והם לא יודעים מתי יזכו שוב בחיים חופשיים כפי שמגיע להם. עלינו לזכור כל יום, ולהזכיר למי ששכח במקרה, שהם לא יכולים להישאר שם עוד דקה.