הפוליטיקאים, בעיקר כשיש להם תוכניות לבנות חברה רעה, מסתירים מאיתנו את מניעיהם ותכליותיהם. המניפולציה וההונאה הן בנות בית קבועות בפוליטיקה, כולל בדיית עובדות. מכאן ריבוי הפירושים והתאוריות המאפיין כל כך את חקר החיים הפוליטיים.
וכך איננו תמימי דעים ביחס לפירוש הידיעה החשובה והאמינה, שהובאה בכתבתו של ירון אברהם ימים אחדים לפני ראש השנה (ערוץ 12, 28.09.24), לפיה שלושה מראשי "ההפיכה המשטרית", יריב לוין, דוד אמסלם ובצלאל סמוטריץ' התנגדו לחיסולו של חסן נסראללה, וכי בנימין נתניהו ביקש לדחות את ההכרעה בנוגע לפעולה עד שובו מעצרת האו"ם.
אפשר לצמצם את הגישות התאורטיות המבקשות להסביר את החיים הפוליטיים לשתיים. גישה אחת סבורה, שלכל אזרחיה של המדינה יש אינטרסים משותפים, אינטרסים לאומיים, ולכן יש גם ביטחון לאומי, שהכול מעוניינים בביצורו. המחלוקת בין האישים וכוחות השונים אינה נוגעת אפוא למטרות, אלא לאמצעים. ההתנגשות בין מדינות היא התנגשות בין אינטרסים לאומיים מנוגדים.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
בהתאם לכך, המחלוקת בין נתניהו ליואב גלנט היא מחלוקת על הדרך, על האמצעים, ולא על המטרות. שניהם רוצים באותה המידה בהצלחתה של מדינת ישראל. המריבות ביניהם הן אישיות ו"פוליטיות", ו"יש דם רע ביניהם" וכד'.
לפי הגישה השנייה – הנכונה יותר לדעת כותב שורות אלו – כל מדינה היא זירת מאבקים, והמאבקים החברתיים־פוליטיים הם מאבקים על התכליות עצמן, ובעצם אין אינטרס לאומי בתור שכזה, ואף לא ביטחון לאומי בתור שכזה, אף שכל אחד אומר שהוא פועל בשמו, גם מי שפועל לערערו.
למצער ביחס למערב – ובתוכו מדינת ישראל – המאבק הפנימי הוא בין שני כיוונים ראשיים:
הכיוון האחד מבקש לבנות דמוקרטיה ולחזק את בסיסה החברתי־כלכלי: מדינת הרווחה, ההופכת את מרבית האזרחים לאנשים משכילים ובעלי אופקים רחבים, שאי אפשר להוליכם שולל בנקל. זהו הכיוון המבקש שגשוג כלכלי וביטחון ושלום.
בישראל מייצגים אותו כעת בצמרת הפוליטית הגבוהה, תוך מודעות מלאה או חלקית, אנשים כמו יאיר גולן, גדי אייזנקוט, גלנט ובני גנץ. וזהו הכיוון שביקשה תנועת המחאה נגד ההפיכה המשטרית להציל. נכון להגדירו המחנה הדמוקרטי־סוציאלי, ולא המחנה הדמוקרטי־ליברלי.
הכיוון השני, המתחזק היום מאוד בעולם המערבי ובישראל – ראו התנועות הלאומניות ומנהיגים בעלי נטיות דיקטטוריות – מבקש לצמצם את הדמוקרטיה, ואת בסיסה החברתי־כלכלי, מדינת הרווחה. כיוון זה הוא אבי הקיצוצים בתקציב המדינה באמתלות שונות.
מכיוון שמעמד הביניים, שהנו יצירתה הגדולה של מדינת הרווחה, הוא בסיס הדמוקרטיה, מבקש הכיוון השני להחלישו באמצעות גזרות כלכליות, שאינן מחויבות המציאות. כיוון זה מעוניין בסכסוכי גבולות ולעתים, בהתאם לנסיבות, אף במלחמות, המאפשרים להחזיק את האוכלוסייה מגויסת צבאית, עסוקה בדאגה לקיומה וחסרת אפשרות להגן על הדמוקרטיה. נתניהו הוא היום המנהיג של כיוון זה בישראל, שההפיכה המשטרית היא מרכיב מרכזי בתוכניותיו.
מי שמבקש סכסוכים עם השכנים, מעוניין בקיומם של אותם כוחות בצד השני הרוחשים איבה לארצו, ותהיה הסיבה לכך אשר תהיה. לעתים נוצרת קואליציה סמויה ביניהם. לכן חיזק נתניהו את חמאס ומנע את חיסולו של יחיא סינוואר לאורך כל שנות שלטונו מאז 2009, ולכן אפשר את התבצרות חיזבאללה מדרום לליטני.
כשם שחמאס הוא נכס עבורו ועבור בעלי בריתו בממשלה, כך גם חיזבאללה ומנהיגיו הם נכס בשבילם לקיום הסכסוך. לכן, לא רצו לוין וחבריו, יריבי הדמוקרטיה, בחיסול נסראללה, ונתניהו ביקש לדחות את הדיון על החיסול עד לאחר שובו מעצרת האו"ם בתקווה, כנראה, למנוע אותו לגמרי. סמוטרי'ץ אף ביקש למנוע הסמכה של נתניהו וגלנט יחדיו על ידי הקבינט להוצאת התוכנית לפועל, ביודעו שמערכת הביטחון בראשות גלנט לא תוותר הפעם לנתניהו ולא תאפשר לו לבטל את הפעולה.
נתניהו ורון דרמר החלו לקדם הסכמה להפסקת אש עם חיזבאללה, בהתאם למתווה הצרפתי־אמריקאי, בדיוק באותו הזמן שבו החלה להיכנס להילוך גבוה פעולת ההתנקשות בנסראללה. כוונתם הייתה למנוע בדרך זאת את חיסולו. האמריקאים, שלא ידעו את סיבתה של הסכמה זאת של נתניהו, חשבו שהפעם כוונתו רצינית.
משהתברר לנתניהו, עוד במהלך הטיסה לניו יורק, שאין לו סיכוי למנוע את הפעולה, לאור מעשיותה וסיכויי ההצלחה הגבוהים שלה, כפי שהוצגו בפניו, אלא אם ברצונו להופיע – באופן כמעט גלוי בפני אנשי ביטחון רבים שהיו מעורבים בהכנות – כמי שמגן בגופו על ארכי־אויב של ישראל, עשה שני דברים: אישר – אולי אף בדיעבד ולא בזמן אמת – את הפעולה, ודאג לומר שהוא זה שנתן את ההוראה. כמו כן הסתלק במהירות, בעשותו סיבוב פרסה, מההסכמה להפסקת אש ולהסדרה.
ומה צריך צה"ל לעשות בימים או, לכל היותר, בשבועות הקרובים, משהחלה הפעולה הקרקעית בלבנון ולאחר שאיראן ירתה כ־180 טילים בליסטיים על ישראל? דבר אחד ברור: שילובם של המהלכים צריך לחזק את הכיוון הדמוקרטי־סוציאלי ולהחליש את הכיוון האנטי־דמוקרטי.
יש לנצל את המומנטום שהחל בו צה"ל בדרום לבנון ולהחליש את חיזבאללה, עד שיסכים להסדרה, שתכלול את הרחקתו מעבר לליטני ונוכחות של צבא לבנון וכוח בינלאומי חזק, שיורכב אף מכוחות אמריקאים וכוחות נוספים מארצות נאט"ו (לאו דווקא צרפת); יש להפסיק במקביל את הלחימה בעזה, תוך עסקה לשחרור כל החטופים בפעימה אחת ולכינון אלטרנטיבה שלטונית, צבאית ואזרחית לחמאס.
התגובה ביחס לאיראן – המותנית, כמובן, ביכולותיה של מערכת הביטחון – צריכה ליצור הרתעה, שתמנע את היגררותנו לסבבים של ירי טילים מאיראן על ישראל ותגובה ישראלית, וחוזר חלילה. בלי שובם של החטופים לא יושלם ניצחונו של הכיוון הדמוקרטי־סוציאלי. כל התבוססות בבוץ הלבנוני תשחק לטובת הכיוון האנטי־דמוקרטי, וכך גם מלחמת־סבבים עם איראן שתהיה מלחמת התשה חדשה. תיאום ושיתוף פעולה צבאיים אם ארצות הברית לשם מניעת מלחמה אזורית – הכרחיים.
בשדה הפוליטי, יש לחזק את המחנה הממלכתי ואת מפלגת הדמוקרטים, שראוי שתשוב להיקרא מפלגת העבודה, כנגד הקואליציה המשועבדת היום כמעט כולה לכיוון הראשון, שהתחזק מאוד עם צירופו של גדעון סער לממשלה. ניצחון המחנה הדמוקרטי־סוציאלי יהיה ניצחון הציונות המקורית.
ד"ר אורי זילברשייד מלמד פילוסופיה מדינית ומשפט חוקתי בתוכנית לביטחון לאומי בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה