החברה הישראלית מורכבת מקבוצות תרבותיות שונות המקיימות ביניהן יחסים דיאלקטיים. הדו־שיח הווכחני יצא מגבולות הדיון הרעיוני והערכי ועבר מניהול שיחה תבונית וניסיון להגיע להבנות, להסכמות וליחסי גומלין בין הקבוצות, למצב של "קרבות רחוב", כיפופי ידיים והעצמת הניגודים. שיאים עצובים של המציאות הזו באו לידי ביטוי לאחרונה בדיון בסוגיית תפילות יום הכיפורים במרחב הציבורי בתל אביב. האם עוד ניתן בחברתנו המשוסעת לתווך בין רעיונות מנוגדים? האם ניתן לייצר צמיחה ולהשתחרר מקיבעון מחשבתי נוקשה? האם ניתן לישב בסוכה אחת?
לא רק בעלי דעה אחת הקצינו. במידה רבה, ההקצנה היא תגובה להקצנה של האחרים. אבל טעות היא להילחם בהקצנה באמצעות הקצנה.
קיימים מאפיינים משותפים לקבוצות מנוגדות: לכל קבוצה מערכת אמונות בסיסיות, מיתוסים ואתוסים ייחודיים. באופן מעשי, עיצוב הזהות של כל קבוצה נעשה בין השאר על ידי שלילת ערך של האמונות והפרקטיקות האופייניות לקבוצה האחרת. ההנגדה נעשית בהקצנה ולעתים קרובות על ידי דמוניזציה של האחרים, שלעתים מובילות לתהליכים של הסתגרות והתכנסות. ולמורכבות הזו נוספה בימינו המציאות שלקיום הקבוצות יש בישראל ביטוי מפלגתי־פוליטי. כך שמאבק קבוצה בקבוצה האחרת נושא גם אופי של מאבק על שליטה במוסדות פוליטיים, תרבותיים, כלכליים, תקשורתיים, משפטיים ועוד.
מה היה במאבק התל־אביבי? רצון של קבוצה להתייצב בליבת המרחב הציבורי, שערכיה וראשיה נתפסים כמתחברים עם יסודות לאומיים־משיחיים ועם עוינות לערכים ליברליים ומערביים. ומולם ניצב ציבור חילוני־ליברלי המרגיש מודאג ומאוים מתהליכים פוליטיים שמבקשים להשפיע על זהותו ועל אורחות חייו. האירוע הסתיים, אבל כנראה משברים עתידיים עוד בדרך.
איך מובילים ליחס של כבוד בין קבוצות שונות? עם הבנה שבכל קבוצה ובכל מערך ערכים יש יסודות מעניינים וחשובים שניתן לאמץ; הדגשת השונות בין הקבוצות והכרה כי אין בינינו התנשאות היררכית של אלה על אלה; שאיפה להסדר חברתי במבנה פוליטי רחב ככל האפשר, כדי להחליש כוחות קיצוניים ולצמצם מאבקי שליטה על המוסדות והתקציבים ולהעצים על ידי כך גם סולידריות חברתית; עידוד והקמת מסגרות המייצרות דיאלוג ומפגשים עם האחרים; הרחבת תוכניות לימוד בבתי הספר בנושאי האזרחות, תוך קיום דיונים על ערכים דמוקרטיים; הפעלת לחץ ציבורי על גופי תקשורת ועל מנהיגים פוליטיים ומנהיגים רוחניים לנהל שיח מכבד שאינו פוגעני ואינו משסע; התנגדות לדיבור אלים, לקיחת אחריות על השיח בחברה ובמרשתת וכמובן הרבה סובלנות, הקשבה, העמקה תוך הצגת שאלות עומק לליבון ולהבהרת עמדות.
אם נפעל ברוח זו נצליח לממש את חזונו של בן־גוריון, ואולי נצליח "לישב בסוכה אחת": “’ואהבת לרעך כמוך’, בשלוש מילים אלו נתגבשה התורה האנושית הנצחית של היהדות, וכל ספרות המוסר שבעולם לא יכלה לומר יותר מאשר נאמר בשלוש מילים אלו. מדינת ישראל תהיה ראויה לשמה רק אם משטרה החברתי והמשקי, המדיני והמשפטי יהיה מיוסד על שלוש מילים נצחיות אלו”.
הכותבת היא לשעבר יו"ר תנועת “אמונה", תנועת האישה הדתית לאומית