מאז מתקפת הטילים השנייה של איראן התפתח מעין משחק המתנה בינה בין ישראל, שמשתתפים בו גם משקיפים ומעורבים פוטנציאליים אחרים: האם ישראל תגיב? ובאיזו עוצמה? ומה יהיו מטרותיה? ואיך תגיב איראן לתגובה הישראלית?
תדרוך הלוחמים שמזהיר: "חיזבאללה צריך תמונות ניצחון והוא יפעל להשיגן כל הזמן"
הותר לפרסום: סמל קורן ביתן בן ה-19 נפל בקרב בדרום רצועת עזה
לפני כ־2,500 שנה קבע המלומד הסיני לתורת המלחמה, סון טסה, ש”הפתעה היא המפתח לניצחון בקרב”, אך נראה שבמצב הנוכחי הכללים נכתבים מחדש ואולי עצם ההמתנה הוא ההפתעה.
אביגדור ליברמן קורא לישראל להפציץ את מערכות הגרעין האיראניות, יאיר לפיד קורא לפגיעה במתקני הנפט, וגם איילת שקד מצטרפת לחגיגה. דונלד טראמפ, מצדו, מפציר בישראל שזו השעה לפוצץ את מתקני הגרעין. המשותף לכל אלה הוא שהאחריות להחלטות, לביצוען ולהשלכותיהן איננה מוטלת כעת על כתפיהם, אלא על כתפי ממשלת ישראל.
הרוב בישראל סבור שיש להגיב בצורה משמעותית על מתקפת הטילים האחרונה, לא רק כדי להעניש, ולא רק כדי לפגוע בתשתית הגרעינית של איראן ובמטרות אסטרטגיות אחרות, אלא כדי למחוק את האשליה האיראנית, שרווחה אחרי 7 באוקטובר, שלפיה קיומה של ישראל הועמד בספק.
כפי שאמר אז מנהיגה העליון של איראן, עלי חמינאי, ההנהגה האיראנית הייתה סבורה, לפחות כלפי חוץ, ש־7 באוקטובר “החזיר את המשטר הציוני 70 שנה לאחור”. אלא שבעקבות הצלחתה של ישראל בפירוק שרשרת הפיקוד של חיזבאללה, בנוסף להתקדמות התמרון בשטח לבנון, התחיל להתערער ביטחונה של הצמרת בטהרן והחשש מפעולת תגמול ישראלית עוצמתית החמיר.
נחזור לרגע לאחור: ככל הידוע, ב־2012, לראש הממשלה בנימין נתניהו ולשר הביטחון אהוד ברק הייתה תוכנית פעולה לעצירת תוכנית הגרעין של איראן, אך כוונה זו טורפדה בסיוע אמריקאי על ידי אישים במערכת הביטחון הישראלית.
אלה סברו כנראה שהסיכון הכרוך בתוכנית הפעולה עולה על הסיכוי שתשיג את מטרותיה. איננו יכולים לקבוע היום מה היה המצב אילו בוצעה התוכנית הישראלית.
מה שברור הוא שמאז, תוכנית הגרעין האיראנית נמצאת במצב מתקדם הרבה יותר, וכמוה יכולותיה הצבאיות של ישראל לבלום את התוכנית. כך או כך, במבט איראני מפוכח, בעיקר של הצמרת האזרחית, הולכת ומתחדדת ההבנה כי רשת הארגונים חיזבאללה, חמאס והחות’ים, שאיראן הקימה כקו הגנה קדמי, מאבדת את תועלתה.
אדרבה, מבחינת תדמיתה בעיני העולם, ובעיקר בעיני שכנותיה הקרובות, היא הופכת לגורם שלילי. “איראן חשה שהיא במצב נואש”, אומר מפקדם לשעבר של הכוחות האמריקאים במזרח התיכון, הגנרל פרנק מקנזי.
“ראשו של חיזבאללה נכרת וכושרה ההתקפי של איראן עצמה הולך ונעשה מוגבל יותר”. הפרשן המדיני של "הניו יורק טיימס", דייוויד פרנש, כותב: “כפי שהוכח בהתקפה המדהימה של ישראל על מפקדת חיזבאללה, והריגת נסראללה, מצב המלחמה השתנה מאז 7 באוקטובר, חמאס מפסיד וחיזבאללה מפסיד, ובהשלכה מכך, איראן מפסידה”.
ישראל טרם החליטה כיצד תפעל. מבחינה זו, טוב שפגישת שר הביטחון גלנט ומקבילו האמריקאי אוסטין עוכבה עד לאחר השיחה בין ה”קודקודים”, ביידן ונתניהו, שכן ישראל ואיראן אינן לבדן במגרש.
יש שחקן שלישי, או לפחות שופט קו – ארצות הברית, שבכל מצב, לפני תקיפה ישראלית, במהלכה או אחריה, תמלא תפקיד מרכזי ואולי מכריע. כפי שכותב העיתונאי האמריקאי ברט סטיבנס: “האמריקאים הם בני מזל שעול המלחמה אינו רובץ עליהם, אך מי שהחירות והחופש יקרים לו צריך לקוות שישראל תנצח”.
זו אינה בהכרח דעתם של כל אנשי מחלקת המדינה ובעלי השפעה אחרים, שחלקם מותחים ביקורת על התמיכה המקיפה והרב־תכליתית של ממשל ביידן בישראל.
בנוסף לכך, ולפני הכל, בעוד שבועות אחדים יתקיימו הבחירות לנשיאות ולשני בתי הקונגרס, ובשתי הזירות האלה המרוץ צמוד. פגיעה במקורות הנפט באיראן תביא לעלייה עולמית במחיר הנפט, כולל במשאבות הדלק האמריקאיות, ופגיעה במתקני הגרעין תשבש את כוונת הממשל הנוכחי להגיע להסכם גרעין חדש עד סוף כהונתו. ויש עוד שחקן חשוב: סין, שרוב אספקת הנפט שלה מגיע מאיראן, ובחצי המחיר.
ממשל ביידן הגיע כנראה למסקנה שהתמיכה בישראל עדיפה מבחינה אלקטורלית על האפשרות האחרת, עד 20 בינואר, יום הכניסה של הדייר או הדיירת החדשים לבית הלבן.
עניין זה חייב לעמוד גם בפני מקבלי ההחלטות בישראל, שכן כפי שכתב לאחרונה הפרשן אבינועם בר-יוסף: “שני המועמדים מטרידים, טראמפ מפני שהוא בלתי צפוי והאריס מפני שהיא צפויה”.
יש גם להטות אוזן לדעות שהביע לאחרונה פיליפ גורדון, היועץ לביטחון לאומי של האריס ומי שצפוי למלא תפקיד מרכזי במִמשלה אם תיבחר. לדעתו של גורדון, על פי אחד הפרשנים, הדרך הטובה ביותר לקדם משטר אחר באיראן היא באמצעות תהליכים דמוקרטיים “כמו בדרום אפריקה ובפולין”.
כאמור, יש יותר משני שחקנים על המגרש הזה ויותר מעובדה אחת שישראל תצטרך להביא בחשבון כשתחליט שיש לשים סוף להמתנה.
