חיסולם של נסראללה וצמרת ארגונו, והתמרון של צה”ל בדרום לבנון, הביאו להתרוצצות בזירה הפוליטית בלבנון. המטרה השאפתנית היא ניצול שעת הכושר כדי להניע תהליך פוליטי שיביא לבחירת נשיא וישיב מעט סדר למוסדות הלבנוניים.
במוקד הפעילות ניצב יו"ר הפרלמנט, נביה ברי, מנהיג המפלגה השיעית אמל. ברי הוא מושא לחיזור אינטנסיבי מצד כל השחקנים התולים בו תקוות, גם לנוכח קשריו ההדוקים עם חיזבאללה. לאחרונה נפגשו ברי, ראש הממשלה מיקאתי והמנהיג הדרוזי ג’ונבלאט. ברי הסכים, כך נמסר, לניתוק הזיקה בין המלחמה בעזה למלחמה בלבנון. המועמד המוביל לכהונת הנשיא הוא מפקד הצבא ג’וזף עון שנתמך במרץ על ידי השחקנים החיצוניים. זוהי דווקא נקודת החולשה של מועמדותו.
מי שהיטיבו לאפיין באופן נוקב את המצב הנוכחי ואת “דפי המסרים” של הצדדים הם שני פובליציסטים בכירים. עבד אל־רחמאן אל־ראשד הסעודי, עורכו לשעבר של העיתון א־שרק אל־אווסט, טוען במאמר מושחז (11.10) שכיום מתקיימת “מלחמה ישראלית־איראנית על אדמת לבנון”. לדעתו, אין בין לבנון וישראל מחלוקות טריטוריאליות. אלו נפתרו בהסכמי שביתת הנשק ב־1949, וקיבלו גושפנקה סופית בהסכם הימי שנחתם לפני כשנתיים. אל־ראשד מניח לפתחה של הזירה הפוליטית בלבנון סוגיה אחת: השבת הריבונות הלבנונית בשלמותה. “אין ביכולתה של לבנון להוציא את ישראל”, הוא טוען, “וזו אחריותה של הקהילה הבינלאומית”. לתפיסתו, “האויב האמיתי (של לבנון) איננו ישראל או איראן, אלא הזמן ופספוס ההזדמנות ההיסטורית”.
איברהים אל־אמין, עורך העיתון הלבנוני אל־אח’באר המזוהה עם חיזבאללה, מציג את משנת הנגד. הוא מזהיר מפני “מזימת המערב” שמבקש להשיב את המצב ל־2006, השנה שבה התרחשה מלחמת לבנון השנייה. על ישראל הוא אומר, “אם תוכניתה היא להתבסס על עליונותה המודיעינית־טכנולוגית, זה מעיד על כך שיכולתה להתמודד עם מלחמת התשה ארוכה תעמוד למבחן רציני בקרוב מאוד”. הכותב מתאר את ישראל כ”סוס דוהר ללא ראש, שרוצה לתקוף את סוריה, איראן, עיראק ותימן, ומשוכנע שהעולם לא יותירו לבדו”.
האתגר המונח לפתחם של השחקנים הלבנונים קשה. הם נדרשים לתעצומות נפש כדי להתגבר על שנים ארוכות של שחיתות, על אינטרסים אישיים ועדתיים. דמות המפתח היא, כאמור, ברי, השועל הפוליטי הוותיק, ונשאלת השאלה אם ביכולתו (וברצונו) להניע תהליך.
חיזבאללה, מצדו, נדרש להחזיק מעמד, להבטיח שאף שחקן לבנוני לא “ירים את הכפפה ההיסטורית”, ולקוות להמשך המערכה מצד ישראל, שתוביל למלחמת התשה.
באשר לישראל, עומדת בעינה השאלה אם יש באמתחתה אסטרטגיה, כפי שביידן הטיח בנתניהו, על פי ספרו החדש של בוב וודוורד.
המכה שספג חיזבאללה פתחה חלון לשינוי. אבל מה ברצונה של ישראל להשיג? האם היא יודעת “לכבוש את יצרה” ולחתור להסדר מדיני משופר, שישרת את האינטרסים החיוניים שלה? החלטת מועצת הביטחון 1701 מושמצת לנוכח שחיקתה לאורך השנים, אולם היא הייתה סיום נאות, גם אם לא מושלם, למהלך מלחמתי שנוי במחלוקת. קיים הכרח לחזק אותה. האם ישראל תישאר “סוס דוהר ללא ראש”, או שמא תהיה “סוס דוהר” עם חשיבה סדורה ואפשרית להשגה?