מי באמת זוכר את מלחמת לבנון השנייה? זו שהתנהלה בחודשי הקיץ של 2006 אי שם לפני שמונה עשרה שנה והפכה למלחמה החמוצה הראשונה.
מדוע חמוצה? כי זו המלחמה הראשונה שניהלה ישראל שלא הסתיימה בהכרעה מוחלטת או בניצחון מובהק על הצד היריב, אלא בסוג של תיקו (חמוץ). מדוע הראשונה? מאחר והמלחמה הזו, בתוצאותיה, הפכה לסוג של מודל למערכות אחרות שניהלה ישראל מאז אותו אירוע בחזיתות אחרות, בעיקר בחזית הדרומית מול חמאס. אלו הן מערכות שהוגדרו לא במונחים של מלחמה, אם כי בערכים של "מבצעים", או בשם הידוע יותר - "סבבים".
'צוק איתן' היה האחרון שבהם וקדמו לו (שלא לפי סדר כרונולוגי) עמוד ענן, עופרת יצוקה ועוד מיני מיני-מערכות נוספות שגם הן הסתיימו באותה האופן שבה הסתיימה המלחמה ההיא בלבנון, קרי - באופן חמוץ. סוג של תיקו שמעבר להיותו תיקו, היו אלה 'סבבים' שהתאפיינו גם בזמן לחימה ממושך (שבועות בואכה חודש) במסגרתם החליפו הצדדים מהלומות הדדיות עד שסף האלימות הגיע לרמה כזו ששניהם גם יחד אמרו חדל.
המלחמה ההיא שנוהלה לפני 18 שנה מול חיזבאללה נפתחה ברעש גדול, שממש לא בישר על הוצאה החמוצה שתהיה מנת חלקה של ישראל כעבור 30 ימי לחימה שהסתיימו בהחלטה 1701 המדוברת של מועצת הביטחון. היא כמובן החלה בחטיפת שלושת חיילי צה"ל - אירוע שסיפק את סיפור המסגרת למלחמה ולהחלטת ישראל לצאת אלי קרב כדי להשיב את השקט לצפון ואת חטופיה הביתה, אבל אופרטיבית, וזו הנקודה המעניינת, היא החלה בהצלחה רבתי.
חיל האוויר הצה"לי שנוהל באותה עת על ידי רמטכ"ל לבוש מדים כחלחלים של חיל האוויר וכובע מצחייה, הצליח תוך ארבע שעות לעשות את הבלתי יאומן. הוא הצליח להשמיד במתקפה אווירת מקדימה את מאגרי תלול המסלול הארוכים שהחזיק הארגון וכוונו למדינת ישראל. זו הייתה הצלחה מסחררת. אבל מאותו הרגע הידרדרה המציאות האופרטיבית ואיתה גם זו האסטרטגית (מונח שהפך אט אט למושג של גנאי על רקע המלחמה הנוכחית).
מאותו רגע צה"ל התרוקן ממחשבה אופרטיבית ואילו הצד השני החל להתמלא בה, אחרי שלב ההלם הראשוני. ישראל נכנסה קרקעית לדרום לבנון כדי לטהר את "שמורות הטבע" של חיזבאללה. מדובר באותם מערכים קרקעיים בכפרי דרום לבנון שבהם החזיקה חיזבאללה את מיטב כוחותיה וגם אמל"ח רב שאיים על יישובי הצפון.
צה"ל של 2006 היה כנראה פחות מיומן מזה של 2024 והסתבך לא מעט בקרבות בדרום לבנון שחלקם היו מיותרים וברובם חסרי רעיון מארגן ומסדר. אך לא זה היה העיקר. חסן נסראללה, ההוא שכבר איננו, הבין שכדי להגדיר את מושג הניצחון במלחמה הוא נדרש לעקוף את ההישג הראשוני הישראלי, כך שבעוד חיילי צה"ל מתאמצים להילחם בדרום לבנון בסמלים נוסח בינת ג'ביל (שם נשא בזמנו נסראללה את נאום "קורי העכביש") הפעילה חיזבאללה את מערך תלול המסלול הקצר-בינוני שלה לא מקו הלחימה של "שמורות הטבע" אלא מקו צפוני יותר.
היא החלה לטפטף בקביעות אש של רקטות לקו חיפה וצפונה. זו הייתה למעשה מלחמת הטילים הראשונה ששימשה אחר כך מודל למה שיעשה חמאס ברצועת עזה. הרעיון הערכתי הזה של התכתשות ישראלית בדרון וירי תלול מסלול שעקף את הפעילות הקרקעית וריתק והעסיק את העורף הישראלי למשך פרק זמן ארוך, ניסח אם כן את תכלית המערכה של חיזבאללה.
רק לקראת סופה של המערכה הבינו בצה"ל או בדרג המדיני כי לא ניתן למנוע את ירי תלול המסלול באמצעות מה שהופעל כל כך טוב ביממה האחרונה של המערכה, קרי - חיל האוויר, ונדרש להרחיב את המערכה הקרקעית צפונה כדי לרסק את הכוחות המשגרים ואת מפרקתה של התנועה. אבל אז, זה התברר כמגושם מידי ומאוחר מידי. ביצוע מגושם הסב לצה"ל אבדות וסף המערכה הגיע באותה השעה לדרג כזה שהמערכת המדינית נכנסה לכלל פעולה וחילצה הסכם להפסקת אש ואת ההחלטה הידועה במספרה 1701.
זה היה סופה של המלחמה וזה היה תחילתו של תהליך הבירור בישראל שהוביל להקמת ועדת וינוגרד שתיארה פחות או יותר מה שמה שתואר כעת לעיל, ומי שאינו מאמין מוזמן לעשות טיול בין דפי ההיסטוריה.
המלחמה הנוכחית בלבנון אינה מלחמה דו-צדדית ישראלית-חיזבלאית, אלא מלחמה רב מערכתית וזירתית. אבל במקטע הנוכחי יש דברים המהדהדים את העימות ההוא משנת 2006 שאיש אינו זוכר. גם ההתחלה של המערכה הנוכחית מול חיזבאללה הייתה מזכירה. כולנו זוכרים, כי בעקבותיה נעשה DUILD-UP משמעותי בישראל לקראת הבאות וכבר ראינו את הגאולה במו עיניינו.
מבצע הביפרים, חיסולו של נסאללה ושל יורשו של נסראללה ושל יורשו של היורש, לצד השמדת נוספים בכוח הפיקוד והשליטה של הארגון ופגיעה במחסני אמל"ח חשובים (לטענת גורמים בישראל שני שליש ממאגרי תלול המסלול הושמדו, הגם שלא ידועים המספרים לאשורם) הביאו לתחילת המבצע הקרקעי בדרום לבנון שנועד לנקות את כפרי הדרום מנשק ומפעילים ולהבטיח את אי הישנות תרחיש 7 באוקטובר בצפון הארץ.
עתה אחרי זה ואחרי זה, החלה להגיע התגובה של חיזבאללה. עם נסראללה או בלעדיו מדובר בדז'ה-וו למלחמת לבנון השנייה: ירי תלול מסלול לעבר קו חיפה וצפונה ומידי פעם גם דרומה משם לאזור השרון, גוש דן בואכה השפלה. זהו ירי שלמעשה התקיים מיומה השני של המלחמה אבל אין ספק כי התעצם בחודש האחרון והתרחב בימים האחרונים.
טפטופים בלי פוסקים במסגרתם חיזבאללה ממצה את מאגרי הנשק שעוד נותרו לו (ונותרו) וישראל, כמו במלחמת לבנון השנייה, ממשיכה לנקות את האזור הקרקעי הסמוך ליישובי הצפון, לצוד משגרים, לסכל פעילים ולתקוף מאגרי נשק, אבל כל זאת מבלי יכולת אמיתית להפסיק את ירי הטילים והרקטות לשטחה, דבר שמעיד על התאוששות מסוימת של הצד היריב חרף המכות הקשות שספג, ושלא יהיה ספק - הוא ספג כאלה.
המציאות הזו שיש בה קווי דמיון למלחמה ההיא שמה בעת הנוכחית את צה"ל ובכלל את הדרג המדיני בסוג של דילמה, שכן לכאורה או שלא הוא נמצא במציאות שעלולה להפוך עם הזמן למציאות כרונית, מתמשכת וארוכת ימים, שבועות וחודשים. האם צה"ל בונה על התשת הצד היריב, על מציאות של מיצוי מאגרי האמל"ח שלו ואולי על סף "גריעת יכולות" שיביא את חיזבאללה על הנהגתו המחודשת לומר דיינו, "איננו יכולים עוד"?
לכאורה זה אולי הרעיון אבל צריך לקחת בחשבון שהצד השני אולי אינו מתכוון לשחק לפי התסריט הישראלי חרף השחיקה והמכות שספג. במציאות כזו, תתחדד השאלה האופרטיבית-מבצעית של ישראל בלבנון. בפניה יעמדו שני מסלולים, שלמעשה הם כבר ניצבים בפניה היום.
האחד הוא להרחיב באופן משמעותי את המבצעי הקרקעי ולהפוך אותו ממבצע נקודתי, מוגבל, מאפס עד חמישה קילומטרים בגבול הצפון, כפי שכנראה הובטח לאמריקאים, למערכה גדולה וכבדה הרבה יותר שתכלול תמרון עמוק ללבנון ומאמץ לפרק את יחידות חיזבאללה שניכר כי נטשו את צפון ועלו צפונה כחלק ממגמת שימור יכולות ונכסים. המסלול השני הוא לשים את מדינת לבנון על הכוונת ולגרוע נכסים לא רק של תנועת חיזבאללה אלא של המדינה הלבנונית עצמה, על מנת לייצר כדור שלג כפול. הראשון פוליטי בתוך לבנון של לחץ על חיזבאללה להסדרה (לא, זו לא מילה גסה בתנאים מסוימים) פנימית כוללת שמצמצמת את כוחו בתוך מדינת לבנון; והשני, מדיני ביחס לקהילה הבינלאומית שרגישה מאד (אגב, כשם שהיא רגישה ואולי אפילו יותר למצב ההומניטרי בעזה) למה שמתחולל אזרחית במדינת ישראל ולעתידה של מדינת הצ'וקמוק הזו או "המדינה נטולת המדינה".
מדובר בשני מסלולים הטומנים בחובם לא מעט בעיות וקשיים. הראשון, כרוך באתגר צבאי, מתיחת הצבא עד הקצה, אבדות בנפש וכל מה שניתן לדמיין במערכה שכזו שתשכפל למעשה את המערכה בת השנה ברצועת עזה (שגם היא טרם הסתיימה לחלוטין); ואילו השני כרוך בסכנת לחצים על ישראל ודה-לגיטימציה שלה במערכת הבינלאומית, בעיקר כמובן המערבית, שישראל זקוקה לה בהקשר של המערכה ממזרח, מול האויב המשמעותי באמת, קרי איראן.
חרף כל זאת, המציאות הנוכחית מזמנת אולי את התרחיש הגרוע יותר של חזרה על עקבות ההיסטוריה הרחוקה ההיא של מלחמת לבנון השנייה, רק במכפלות של זמן, מאמץ, התשה ובנסיבות של מערכות צד נוספות שמתקיימות בדרום וממזרח, בשדות הצבאיים, המדיניים, הבינלאומיים וגם אלה החברתיים- פוליטיים מבית.
אם ישראל חפצה במה שהגדירה כסוג של "סדר חדש", כנראה שיהיה עליה לייצר בלבנון הרבה יותר כאוס והרבה יותר רעש על מנת שתוכל בסופו של דבר לחולל וליצור את התנאים למהלכים משמעותיים אשר יסגרו את האירוע בלבנון בסוג של "הסדרה" שתעלה בקנה אחד עם ביטחונה הלאומי.