דומה שהתרגלנו למעמד המדורדר של ישראל במסגרת האו"ם. לא ניתן לספור את מספר הגינויים שישראל ספגה ואת ההחלטות המרובות שניתנו נגדה על ידי האו"ם והגופים הנספחים אליו. לאחרונה החמיר המצב כאשר ענייננו הגיע לבתי הדין הבינלאומיים. אין מדינה בעולם הנמצאת במצב דומה, ואין מדינה בעולם שזוכה ליחס כה שלילי וכה בלתי מוצדק.
הרקע למצב זה נעוץ בכך שמדינת ישראל ממוקמת בלב העולם הערבי. הציונות מצאה את עצמה מיום היוולדה בהתנגשות עם ערביי ישראל ועם הערבים שמחוץ לישראל. אבות הציונות היו משוכנעים שבפנינו מאבק לאומי. בתום מלחמת העולם הראשונה קרסה האימפריה העות'מאנית ששלטה באזור. היה זה רק טבעי שהערבים, בדומה לעמים אחרים, יפתחו רגשות לאומיים, ומנהיגי התנועה הציונית ביקשו להתמודד עם התפתחות זו. המאמר המכונן של זאב ז'בוטינסקי "על קיר הברזל", שנשא כותרת משנה "אנחנו והערבים", התייחס אך ורק לעמדות הלאומיות של שני העמים. אין בו אפילו מילה אחת על האסלאם.
השופט משה לנדוי, נשיא העליון לשעבר, התייחס להיבט הדתי בראיון שנתן לארי שביט ופורסם ב"הארץ": "מבחינת האסלאם, אדמת ישראל כולה היא אדמת ווקף... רכוש המוקדש לאל. זאת הסיבה לכך שמבחינתם של ערבים מוסלמים אסור לתת ליהודים דריסת רגל של שליטה באדמה הזאת וצריך לדחוק אותם מכאן".
לנדוי מדגיש ובצדק את הסוגיה הדתית, אך הוא דיבר על "ערבים מוסלמים". אולם ההיבט הדתי הוא הרבה יותר רחב. קיים עולם מוסלמי ענקי שכוחו הולך וגובר. לאחר פטירתו של מוחמד, מייסד האסלאם, כבשו יורשיו הערבים שטחים עצומים, ובהם את ארץ ישראל. בשטחים שנכבשו עברה מרבית האוכלוסייה תהליך של אסלאמיזציה.
אולם התפשטות האסלאם לא הושגה רק בכוח החרב. בתקופת מסעי הצלב ביקשו הנוצרים להעביר לצידם את השבטים המונגוליים כדי שיסייעו להם במלחמתם בערבים. המהלך נכשל. רבים מהשבטים המונגוליים, הטטריים והטורקיים בחרו לאמץ דווקא את דת האסלאם. עמים אסלאמיים אלה, שמהם רבים בעלי עוצמה, מזדהים עם הצד הערבי והפלסטיני - מציאות שמגבירה את נחיתותנו במישור הבינלאומי.
התוצאה היא שכאשר הערבים תוקפים את מדינת ישראל, אין שום כוח בינלאומי שיעצור בעדם. קיומה של ישראל תלוי תלות מוחלטת ביכולתה להתגונן בכוחה הצבאי. הדבר הומחש מיד עם קום המדינה, כאשר צבאות ערב פלשו אליה בניגוד מוחלט להחלטת האו"ם. שום כוח בינלאומי לא בלם אותם. ישראל ניצלה בזכות ניצחונה הצבאי. מנגד, כאשר ישראל תקפה את מצרים במלחמת סיני בשנת 1956 (בשיתוף עם אנגליה וצרפת) וכבשה את כל סיני, היא נאלצה להיכנע ללחץ בינלאומי ופינתה את כל השטח.
אף שהקהילה הבינלאומית איננה מסוגלת למנוע התנהגות תוקפנית של הערבים נגד ישראל, יש להתנהגות כזו תוצאות במישור הבינלאומי, במובן זה שהיא מעניקה לישראל לגיטימציה להגיב ולתקוף. אולם אם התגובה (אף אם היא ראויה ומוצדקת) תיראה בעיני הקהילה הבינלאומית חריפה מדי או ממושכת מדי, היא עלולה לרסן את ישראל ואף לכפות עליה לחזור בה.
ניתן להמחיש זאת באמצעות מלחמת ששת הימים, שנפתחה לאחר שמנהיג מצרים גמאל עבד אל־נאצר גירש את כוח האו"ם ממצרי טיראן, הטיל מצור ימי על אילת, ונשמעו איומים על השמדת מדינת ישראל. הקהילה הבינלאומית לא בלמה אותו, אבל לישראל ניתנה יד חופשית לפעול - והיא כבשה את כל סיני ואת רצועת עזה.
גם הגדה המערבית והגולן נכבשו לאחר שירדן וסוריה התייצבו לצד התוקפנות המצרית. עמדותיה הקיצוניות של סוריה ומלחמת האזרחים הנוראית שבה העניקו מידה של לגיטימציה לסיפוח הגולן, באופן שאפשר לנשיא דונלד טראמפ להכיר בסיפוח זה. אולם אף מדינה לא הכירה בסיפוח מזרח ירושלים, גם לא ארה"ב, שבתקופת טראמפ העבירה את שגרירותה למערב ירושלים.
עיוורים לסכנה
התפתחות נוספת בעלת השלכות בתחום הבינלאומי היא התחזקות דת האסלאם. מספר המוסלמים בעולם גדל והולך, ומתקרב כיום ל־2 מיליארד, וכך גם חלקם היחסי בכלל האוכלוסייה העולמית. מספר המדינות המוסלמיות מגיע כיום ללא פחות מ־50. גם במדינות שאינן מוסלמיות, ובהן מדינות באמריקה ובאירופה, צומחת אוכלוסייה מוסלמית שהיקפה והשפעתה הולכים וגדלים. איראן, שהייתה בעבר ידידת ישראל, עברה מהפכה אסלאמיסטית, שבגינה הפכה לאויב מר. טורקיה, שעברה בראשית המאה ה־20 תהליך של חילון, שבה לזרועות האסלאם.
מספרם של הנוצרים בעולם עדיין גדול ממספר המוסלמים, אך הפער ביניהם הולך ומתכווץ. הדת הנוצרית נטשה את עמדותיה הלוחמניות, והיא מטיפה כיום לשלום ואחווה. אין בימינו תנועה נוצרית המונית לכפיית הנצרות בכוח, או לכיבושים בשם הנצרות, כפי שהיו בעבר. מדינות נוצריות רבות עברו תהליך של חילון ושל הפרדת הדת מהמדינה. מדינות נוצריות עשויות להיגרר למלחמה, אך הן אינן עושות זאת בשם הדת אלא משיקולים אחרים (למשל, מלחמת רוסיה־אוקראינה).
המצב באסלאם שונה. גם בקרבו ניתן למצוא קריאות לשלום, אבל הלהט הדתי באסלאם לא כבה. קריאות לג'יהאד נשמעות ברמה, וקיימים קהלים גדולים המוכנים להרוג ולהיהרג בשם האסלאם.
אין זה פלא שמסגד אל־אקצא והר הבית נזכרים שוב ושוב בקריאות חמאס וחיזבאללה למלחמה בישראל, ומקומות אלה מודגשים גם בדברי הבלע נגדנו של מנהיג טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן. בנסיבות אלה הפכו מעשיו של השר איתמר בן גביר בהר הבית לסכנה של ממש למדינת ישראל. נראה שממשלת ישראל עיוורת לקיומה של סכנה זו, כשם שהייתה עיוורת לסכנת חמאס.
כדאי גם לשים לב לכך שהמלחמה הנוכחית, חרבות הברזל, היא המלחמה הראשונה בתולדות ישראל שבה נלחמת נגדנו מדינה מוסלמית שאיננה ערבית (איראן). במקביל משמיע ארדואן, מנהיג טורקיה, שגם היא מדינה מוסלמית לא ערבית, איומים הקרובים לשימוש בכוח. בפועל כבר היינו בחיכוך אלים עם הטורקים בהקשר לספינה מרמרה, פרשה שהסתיימה בינתיים.
מלחמה דיפלומטית
בעיית הפלסטינים ביהודה ושומרון וברצועת עזה מהווה נקודת תורפה מרכזית של ישראל במאבקיה במישור הבינלאומי. הבעיה נוצרה במלחמת ששת הימים, שבה כבשה ישראל את הגדה המערבית ואת רצועת עזה. בעקבות זאת נמצא חלק נכבד מהעם הפלסטיני תחת שלטון ישראל.
הבעיה הוחרפה לאחר הסכם השלום עם מצרים, שבמסגרתו החזירה ישראל את כל חצי האי סיני, אבל מצרים השאירה לנו את רצועת עזה (ראש הממשלה מנחם בגין ראה בכך הישג הגדול) ואת הנושא הפלסטיני. הבעיה הוחרפה בתקופת ראש הממשלה יצחק שמיר, שסירב לכל מו"מ עם ירדן על הגדה המערבית, שנותרה בידינו ואיתה גם הבעיה הפלסטינית.
הלחץ הבינלאומי על ישראל בנושא זה פחת עקב הטרור הפלסטיני, שהגיע לשורה של שיאים, ובהם חטיפת מטוסים ורצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. טרור זה, שהכשיל גם את הסכם אוסלו, התברר כמבוא לטרור אסלאמי עולמי. אולם בינתיים קמה רשות פלסטינית המתנגדת, לפחות באופן רשמי, לטרור, אך ממשיכה במלחמה דיפלומטית נגד ישראל. נוסף לכך, הצטיינו הפלסטינים בסירוב לכל פתרון מדיני מתקבל על הדעת. במישור הבינלאומי יכלה אפוא ישראל להסתמך על נכונותה העקרונית לפתרון שתי המדינות (גם בנימין נתניהו הכיר בשעתו בכך), ועל הסירוב הפלסטיני לפתרון שיאפשר את קיומה של ישראל.
אולם מאז שינה נתניהו את טעמו ומצא פטנט חדש נגד מדינה פלסטינית, בדמות תמיכה בשלטון חמאס בעזה. פתרון זה קרס ב־7 באוקטובר. מהלך נוסף, מוצלח כשלעצמו, היה בדמות הסכמי אברהם, שהושתתו על כך שחלק ממדינות ערב מאסו בטרור הפלסטיני ובסרבנותם. אולם גם מהלך זה הגיע לסוף דרכו ב־7 באוקטובר ובמלחמה שאחריו. כיום קשה להניח שערב הסעודית תצטרף להסכם עם ישראל, מבלי שיוצע אופק כלשהו להסדר עם הפלסטינים.
להערכתי, ניתן כיום להביא בתוך פרק זמן לא רב לסיום המלחמה, להגיע להסדר הגיוני בלבנון ובמקביל להציע מסלול שיוליך כעבור שנים להקמת מדינה פלסטינית מפורזת. במסגרת זו תוכל ישראל לקבוע תנאים שיבטיחו את ביטחוננו, ובהם הפסקת התשלומים לטרוריסטים ומשפחותיהם וחינוך המכיר בזכותה של ישראל להתקיים.
אולם כל עוד נשלטת ממשלת ישראל על ידי בצלאל סמוטריץ' ובן גביר ומאמינה שהכוח יענה על הכל, אין לה שום אלטרנטיבה לחמאס ברצועת עזה ולפלסטינים ביהודה ושומרון. מדיניות זו חושפת את ישראל ללחצים בינלאומיים גדלים והולכים. אנו רואים זאת בבתי הדין הבינלאומיים ובניצנים ראשונים של חרם בינלאומי, הקיים כבר כיום בשטחי יהודה ושומרון ומתחיל להשתרע בישראל עצמה.
נתניהו ניצב בפני פרשת דרכים. יש לו רוב בכנסת למדיניות אחרת, שתציע אופק מדיני לפלסטינים, ושתשנה את מעמדה של ישראל בעולם ואת פני המזרח התיכון. ראש הממשלה ביצע בעבר שורה של תפניות מדיניות, והשאלה היא אם הוא מסוגל לבצע את התפנית הדרושה כיום.