בשל חג סוכות הוגש הטור הזה זמן מה טרם פרסומו. בדרך כלל זה היה אילוץ לבחירת נושא פחות רגיש לאקטואליה מיידית, אבל המסר של הקטע הזה ראוי לסיכון שעד לפרסומו יתחולל אירוע בהקשרו. כי המסר שבו, ככל הנראה, יהיה שריר וקיים גם אחרי האירוע. ואם זה יהיה, בניגוד לציפיות, אירוע המייתר את המסר - הלוואי.
מאז ההסכמים עם אנואר סאדאת, נשיא מצרים, הסתיים עידן סיבובי המלחמות הבין־מדינתי, שמאז מלחמת הקוממיות השתתפו בהן, כך או אחרת, מרבית מדינות ערב. בשלושת הסיבובים הראשונים - 48', 56' ו־67' - מטרתן המוצהרת הייתה החרבת ישראל. שירת הברבור של הדבקות ביעד השמדתה של ישראל הייתה מיד לאחר ששת ימי הסיבוב השלישי. זה קרה בוועידת הליגה הערבית בח'רטום, שנכנסה להיסטוריה של הסכסוך היהודי־ערבי בגין שלושת הלאווים המפורסמים שאותם העלתה על נס בהחלטותיה: לא משא ומתן, לא הכרה, לא שלום. בסיבוב הרביעי - מלחמת ההתשה, והחמישי - מלחמת יום הכיפורים, אז המטרה כבר לא הייתה כיבוש הארץ אלא תפיסת שטח מעבר לגבול כדי לכפות על ישראל מו"מ מדיני שיוביל למסירת השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים.
אחר כך, ב־2002, באה לעולם יוזמת השלום הסעודית שאומצה פה אחד על ידי הליגה הערבית וגם על ידי 56 מ־57 מדינות בוועידת מדינות האסלאם. המתנגדת היחידה להצעת ההסדר עם ישראל הייתה הרפובליקה האסלאמית של איראן, שנותרה מחויבת להשמדת ישראל, ומאז ועד היום מפתחת שלל כלים קונבנציונליים להגשמת המטרה. ולצידם את פרויקט הגרעין.
אין גורם רציני שמאמין שחתירתה של איראן להיות מדינת סף־גרעינית לא נועדה לעבור בהמשך את הסף. הפגיעה הקשה, בימים אלה, בזרועותיה של איראן שאינן גרעיניות, מגבירה את ההסתברות שהיא אומנם תעבור את הסף הגרעיני בקרוב. זוהי סכנה קיומית שסיכולה חייב לעמוד בראש סדר העדיפויות הלאומי של כל ישראלי ושל כל יהודי - והזמן דוחק מאוד.
ישנן שלוש חלופות למניעת התגרענותה של איראן: שתיים צבאיות ואחת מדינית־צבאית מדורגת. הראשונה היא מתקפה על מתקני הגרעין מתוך מגמה לפחות לעכב את הפרויקט. השנייה היא לייצר פעולה אפקטיבית, אם קיימת כזו, להפלת המשטר, והשלישית היא להציע לארה"ב הקמת קואליציה בינלאומית בהובלתה, שתשים לה למטרה מוצהרת ומיידית לפרק את פרויקט הגרעין האיראני, בין שעל ידי כפיית פירוק עצמי באיומי חרם כלכלי טוטאלי והרמטי ובין שבכוח. יש לגייס את יהדות ארה"ב להקמת חזית דו־מפלגתית בקונגרס שתדרוש מקמלה האריס ומדונלד טראמפ לחזור ולאשרר את ההתחייבות הפומבית של ארבעה נשיאים - שניים דמוקרטים ושניים רפובליקנים - שהצהירו כי לא ישלימו עם איראן גרעינית.
לפני שבוע בדיוק, בערב יום הכיפורים, הודיעה ועדת נובל כי פרס נובל לשלום לשנת 2024 יוענק לארגון הידאנקיו, שהוא הפדרציה היפנית של נפגעי פצצות האטום, המתריעה, בין היתר, כי מדינות חדשות פועלות להשגת יכולת גרעינית, ואחרות מאיימות להשתמש בנשק גרעיני בלחימה. והלא איראן היא המדינה היחידה העונה על שתי הקטגוריות האלה: היא פועלת להשגת נשק גרעיני, ורק היא מכל המדינות הגרעיניות והכמעט גרעיניות מאיימת להשתמש בגרעין - לא להגנה נגד פלישה לשטחה אלא כדי להשמיד מדינה אחרת. הנשיא ג'ו ביידן הודיע לאחרונה שבמידת הצורך תפעל ארה"ב בכל האמצעים כולל, בלית ברירה, שימוש בכוח. אם השטר הזה לא יוצג לפירעון מיידי, הוא כבר לא ייפרע לעולם.
ולדימיר איליץ' לנין אמר שישנם עשורים שלא קורה בהם דבר, וישנם ימים שמעצבים עשורים. העימות הישיר שאליו קלעה את עצמה איראן לאחר שנים של פעולה באמצעות שלוחים, הוא קרוב לוודאי ההזדמנות האחרונה של כל מי שמוטרד באמת מאיראן גרעינית, שזה פחות או יותר שאר העולם, וישראל ושכנותיה של איראן בראש. פעולה ישראלית אפקטיבית היא המפתח לשלום אזורי בשלבים, שבסיומו לא יחיה איש תחת כיבוש. כאשר בשלב הראשון יהיה ניתן לצרף להסכמי אברהם לא רק את סעודיה אלא גם את עומאן, ובעתיד הלא רחוק את אינדונזיה וכווית.
יצחק אחרון?
בימים אלה נכנס השופט יצחק עמית לתפקיד מ"מ נשיא בית המשפט העליון. התקשורת לא חגגה את האירוע בתרועות גיל, אבל מצד שני לא הציגה את הבעייתיות הכרוכה בהכתרה הזו שעמית עצמו החליט עליה באמצעות היקש שעשה, ללא אסמכתה חוקית חד־משמעית. כך למשל, לא הציגה התקשורת את ההבדל המובהק בין כניסתו הסדורה של עוזי פוגלמן לנעליה של אסתר חיות, לפני שנה, לבין הכתרתו העצמית של יצחק עמית במקומו של פוגלמן בשבוע שעבר. בבסיס מינויו של פוגלמן עמדה בחירתו בזמנו בוועדה למינוי שופטים למשנה לנשיא, ולכן כניסתו לתפקיד הנשיא באה על בסיס בחירה זו. יצחק עמית לא נבחר כמשנה, ולכן כניסתו האוטומטית, שהוא וכתבי המשפט החליטו עליה, היא בעייתית, וללא הכרזה של שר המשפטים על מינויו היא הופכת לספק חוקית.
עמית הכריז על עצמו כנשיא בפועל על סמך הוותק שלו כשופט בית המשפט העליון, בלי להביא את המינוי לאישורו של שר המשפטים, שרק הוא יכול, בדרך היקש, בשל לקונה בחוק בעניין זה, לייצר את המינוי הזה; או על ידי היקש מהדרך שבה ממנים שופטים: שר המשפטים על פי סעיף 7א לחוק בתי המשפט הוא היוזם לבחירת שופטים: "ראה שר המשפטים למנות שופט, יודיע על כך ברשומות ויכנס את הוועדה".
האפשרות השנייה היא ההתייחסות בחוק בתי המשפט למינויים שאינם נובעים מבחירה בוועדה לבחירת שופטים, המקבלים תוקפם בהחלטת שר המשפטים על דעת נשיא בית המשפט, כגון מינוי נשיאי בתי משפט, שופטים זמניים למיניהם וכיו"ב. ולכן, הנוהל התקין היה מחייב לפנות לפחות לשר המשפטים למנות מ"מ לנשיא בהיקש מסעיף 29 לחוק בתי המשפט, שעליו ככל הנראה מסתמך עמית, כדי לגזור ממנו את מינוי השופט הוותיק ביותר למ"מ הנשיא, אף שלשון הסעיף אינה תומכת במינוי העצמי הזה, לפחות לא במפורש.
ובכל מקרה, מי שאמור לבצע את המינוי הוא ה"שר על דעת הנשיא". שהרי לשון הסעיף מדברת על מינוי החבר הוותיק ביותר כמ"מ נשיא ומשנה לנשיא, שנבצר מהם למלא את תפקידם או שנבחרו וטרם נכנסו לתפקיד. במקרה שלפנינו לא נבחרו נשיא ומשנה וממילא לא יצאו לנבצרות. ייתכן שההיקש הנכון, בהיעדר הסכמה, מוביל למינוי עמית, אבל בשום מקום לא כתוב שהשופט הוותיק גם ממנה את עצמו. בכל מקרה שר המשפטים אמור לחתום על המינוי. וללא חתימתו אין למינוי תוקף. בדיוק כמו שללא מינוי שופט על ידי נשיא המדינה, בחירתו בוועדה למינוי שופטים אינה תקפה ולא הופכת אותו לשופט.
מצער מאוד שבימים שבהם ישראל נתונה במלחמה, והחברה הישראלית שסועה במידה רבה בגלל האימפריאליזם של הרשות השופטת - מי שכנראה ייבחר לבסוף לנשיא העליון אינו מתייצב לצד מחפשי האחדות, אלא נוהג כמי שחותר בראש ובראשונה להצטייר כגיבור בעיני חלק הציבור שעימו הוא מזדהה. שהרי למשבר סביב בחירת מ"מ הנשיא יש השלכה גם על הדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית. לאלה החפצים בהקמתה, ברור שהפקדת בחירת ועדת החקירה בידי עמית משמעותה כניסה ברגל שמאל, תרתי משמע, לוויכוח על נחיצותה.
בעיני רבים דומה הפקדת הרכבת הוועדה בידי עמית - להפקרתה בידי יאיר לפיד או יאיר גולן. כך שכל החלטה של ועדה שתתמנה בדברו של עמית לא תתקבל על דעת הציבור שבעיני מחציתו, לפחות, חברי הוועדה שיבחר עמית יהיו בהכרח כאלה המשוכנעים עוד לפני שמיעת העד הראשון כי בנימין נתניהו הוא האשם במחדל 7 באוקטובר, ואידך זיל גמור.
מעניין אם יימצא מי שיגלגל את תקפות המינוי העצמי לבג"ץ, שבעבר הכריעו שופטיו ברוב של שמונה נגד אחד לבטל פסיקה של עמית כיו"ר ועדת הבחירות בעניין פסילת מועמדותו לכנסת של השר עמיחי שקלי.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד