יצא לי לשאול ערבים תומכי חמאס, האם יחיא סינוואר ידע שנרצחי הקיבוצים בעוטף היו אנשי שלום וחלקם אף הסתכנו בכניסה לרצועה כדי להעביר פצועים וחולים לבתי חולים בישראל. הם שתקו. שאלתי האם הם יודעים שב־22 שנות שהייתו של סינוואר בכלא הישראלי, הוא עבר ניתוח בבית חולים ישראלי להסרת גידול ממאיר מראשו. הם שוב שתקו. התעניינתי מה היה קורה אילו הרופא שניתח אותו היה עומד מולו ב־7 באוקטובר באחד מיישובי העוטף. “הוא היה נרצח כמו כולם”, השיב אחד הנשאלים.
כדי להבין את נבכי אישיותו של סינוואר אין צורך בפרשני צבא וביטחון, יש צורך בפסיכיאטר. הוא תמיד הסביר את התנהגותו החייתית בחוויות שעבר כילד במחנה הפליטים וגם נהג לומר שהנכבה של 1948 ראויה למעשי נקם שיתאימו לעוולות שעשו היהודים במהלך מלחמת העצמאות. זו הייתה יומרנות לשמה. אני בספק אם סינוואר קרא את כל תולדות המלחמה והתעמק בסוגיית הפליטים כדי לבסס תיאוריה של נקמה ללא תקדים. דומני שההיסטוריה הייתה רק התירוץ שלו, כי הוא הונע מיצר אחר, יצר שאינו בר כיבוש. ליצר הזה קוראים הרג יהודים.
בהיסטוריה הפלסטינית התהפכו לא אחת היוצרות. רופאים כד”ר ג’ורג’ חבש, מייסד החזית העממית, סגנו חוטף המטוסים, ד”ר ודיע חדאד, וד”ר פתחי שקאקי, מייסד הג’יהאד האסלאמי, נשבעו את שבועת היפוקרטס – רק בעניין לא־יהודים. המחבלת דלאל מוגרבי רצחה בדם קר נוסעים באוטובוס הדמים כשחיוך על פניה והמשוררת פדווא טוקאן הבטיחה בשיריה “לאכול את קרביו של חייל ישראלי”. המורשת הפלסטינית מספקת לא מעט דמויות פסיכופטיות, שעטפו את זהותן המופרעת בלאומנות מזויפת.
סינוואר הוא ממשיכם. התנהגותו מנערותו ועד יום מותו הבליטה פושע שהתקשה לחיות בלי שקטע את חיי אחרים, בין שהיו חיילי צה”ל, אזרחים ישראלים, משת”פים פלסטינים או סתם עוברי אורח בעזה שהוא חפץ במותם. את תושב עזה רסמי סלים סינוואר חיסל כי “נאמר לו שהוא סטה מהאסלאם”. וזה היה רק אחד מתוך מאות. סינוואר הורה לגרור ברחוב הראשי בעזה חשודים בשיתוף פעולה עם ישראל כשהם כבולים למכונית נוסעות. הוא שלף אקדח וירה למוות בנחקרים כי הם פשוט “לא הודו” באשמתם ו”הוא עזר להם בקיצור התהליך”.
מה יעשה חיסול סינוואר? אפשר שהוא יסייע בהשבת החטופים, וייתכן שיאיץ את החלפת שלטון חמאס ברצועה. אך מה יהיה על העם הפלסטיני? מה יהיה על אותם מיליונים, בתוכם אקדמאים מלומדים, אנשי תקשורת, פרשנים, מנהיגים צעירים ובני הדור הישן, שראו עין בעין עם סינוואר את חיסול היהודים, שתמכו בו ובמעשיו, מי בגלוי ומי במחשבה? מה יהיה על אלה שראו בו מנהיג ללא תחליף? האם הם מבינים שסינוואר הסיר את הסוגיה הפלסטינית מעל סדר היום הבינלאומי לתקופה ארוכה? כי מי יסכים בישראל להיות שכן של אנסים, שורפי בתים ורוצחי תינוקות? אין ספק שיחלוף זמן רב עד שיחול שינוי. חוששני שהוא יחול אולי בישראל, אבל לא בשטחים הפלסטיניים.
הכותב הוא מרצה במכללה האקדמית גליל מערבי ובעבר שימש בתפקידים בכירים בשטחים