היעלמותו לצמיתות מ"השכונה" ומצמתי קבלת ההחלטות של יחיא סינוואר היא נקודת שיא נוספת במאמץ הצבאי שמנהלת ישראל כבר קרוב לשנה מול שליחיה של איראן במרחב.
המאפיינים הם דומים בצפון ובדרום - השמדה סיטונאית של היכולות הצבאיות של הצד שני (וכרסום מתמיד ביכולת השיורית שעדיין יש) ופגיעה משמעותית ברובד האנושי – מ"עריפה אסטרטגית" של הבכירים ביותר, דרך פגיעה אנושה בשכבות הפיקוד השונות בארגון ועד להרג פעילי טרור זוטרים בלוחמה פנים מול פנים בשטח.
ובכל זאת, מבט אחד מעל הקומה הצבאית מגלה, כי השלכותיה של "העריפה האסטרטגית" מוחשיות הרבה יותר עבור ציר ההתנגדות והשפעתן התודעתית מכה גלים משמעותיים מאוד – החל מחשש אישי כבד של כל פעיל מרכזי באשר הוא (הפעילות כבר לא מקור לגאווה ולהחצנה מחשש לדרישות האישיות), דרך אובדן מקבלי ההחלטות עתירי הניסיון והידע) אבל ויותר משמעותי – דווקא נסראללה וסינוואר, אלו שנחשבו למומחים הראשיים לנושאי ישראל בציר ההתנגדות, לא פירשו אותה כהלכה (בלשון המעטה) ושילמו על כך בחייהם.
המסקנה היא ישירה - ציר ההתנגדות כולו טעה בפירושיו השונים לישראל ועליו לחשב מסלול מחדש - הג'יהאד לא יצליח במערכה הנוכחית. חישוב כזה יכול להיעשות רק בסיום המלחמה, כך שהמשכה בנקודת הזמן הנוכחית הוא חסר תוחלת וכמוהו כהתאבדות, ועל כן יש לחתור לסיום. לאלתר.
המתכונת המועדפת על ציר ההתנגדות - שימור מוניטין וכבוד ללא "הנפת דגל לבן". האמצעי – "הפסקת אש" והתייחסות אליו כאל יריב שווה משקל. בעזה האמצעי העיקרי להשגת הפסקת אש הוא "עסקה" להחזרת החטופים במיוחד עתה כשהחסם המרכזי בפני עסקה כזו (סינוואר) הוסר. כך ניתן יהיה מבחינתם לצאת מהמערכה בשן ועין מבחינה צבאית אך שימור הכוח הפוליטי/תודעתי כתנועה לוחמת שהצליחה לשרוד את נחת זרועה של ישראל גם אם מנהיגיה נהרגו. סימן מקדים לכך אפשר היה לראות כבר בדיווחים השונים על מאפייני מותו של סינוואר כלוחם בחזית וכגיבור.
בראיה מערכתית, המשמעות היא ברורה – "היום שאחרי" המלחמה הגיע והוא כאן (ואמר את זה, לראשונה, גם ראש הממשלה בקולו בנאום לאחר חיסולו של יחיא סינוואר).
הכלי המרכזי לעיסוק בו - מאמץ מדיני מרוכז מול כלל החזיתות בכדי למנף את ההישגים הצבאיים המרשימים לכדי מציאות אזורית שונה וסדר אזורי חדש. הנחת היסוד: העיסוק יתנהל תחת אש ולא בגמר המלחמה. כלומר - המאמץ הצבאי יימשך בכל החזיתות במטרה להשפיע על המאמץ המדיני ולתרום לו, ואולי אף להוות חלק מהגדרות "היום שאחרי" בדמות המשך שליטה ביטחונית צה"לית היכן שיידרש.
מה זה אומר "המאמץ המדיני" הזה שכולם מדברים עליו ישאל הקורא, ובצדק. אלו שלושה צירים מרכזיים שמתנהלים במקביל.
1. נושא החטופים.
2. הסדר האזורי החדש במזרח התיכון.
3. איראן והמגבלות עליה.
מאמץ מדיני 1 - "ציר החטופים":
זהו המאמץ העיקרי והחשוב ביותר. המינוח "עסקה" בו משתמשים כולם אינו מייצג נאמנה את השינוי התהומי בתמונת המצב של המלחמה, והמעבר של כלל גורמי הכוח במרחב מלחימה ג'יהאדית עם תנאים, שאיפות ורצונות ללחימה על השרידות האישית ועל היכולת לשרוד ולצאת מהמערכה הזו בחיים. זו תמונת המצב האמיתית שמנסים דברי הרהב להסתיר. והיא מהותית מאוד באשר ליכולת שלנו להשיב את החטופים.
בראיית הצד השני הם אינם מהווים עוד תעודת ביטוח לצאת מהמערכה הזו הן בחיים והן כמנצחים. כיום הם תעודת הביטוח להישארות בחיים בלבד.
לכן הברירה העומדת בפני המחזיקים בחטופים לפי שעה היא האם לנקוט במהלך של התאבדות קולקטיבית, או שמא לבחור בדרך של הישארות בחיים ואז השאלה היא איך להישאר בחיים (בתנאים טובים או כאחד האדם ברצועת עזה). זו דילמה משמעותית שבה הם נמצאים גם אם ינסו להסתירה.
יתירה מכך, עם חיסולו של סינוואר, נדד מרכז העצבים ומוקד השליטה של חמאס מעזה לחו"ל. נותן הטון כרגע לפי מיטב ההערכות יהיה חאלד משעל, יריבו של סינוואר שבניגוד לו הציג קו שהוא נגד איראן ונגד משטרו של בשאר אסד בסוריה, וניתן להניח שהקו מחו"ל יהיה יותר מרוכך ומסתכל מערכתית על פני הדברים כשהאינטרס המרכזי שלו יהיה כיצד להותיר את תנועת החמאס רלוונטית ובחיים. את זאת להערכתי יוכלו לעשות רק באמצעות שימוש בחטופים כתעודת ביטוח ולכן שמירה עליהם מכל משמר וניסיון לשמר באמצעותם את הפעילים הבכירים של הארגון שנמצאים כיום בעזה ל"יום שאחרי" – אם בעזה עצמה או לנסיגה טקטית לחו"ל על מנת לחזור לעזה בשלב כלשהו בעתיד (דרך מצרים).
לפיכך, האסטרטגיה הישראלית צריכה להתנהל במקביל – הן מגעים ליצירת לחץ באמצעות המתווכות הלא אובייקטיביות (מצרים וקטאר) כאשר המשוואה היא - על כל חטוף שיוחזר תינתן חסינות מפני חיסול לפעיל חמאס כזה או אחר ברצועה לפי בחירתם, והן הצעה ברורה על השולחן לחסינות, כסף ואזרחות זרה לכל פעיל שיסגיר לידי ישראל חטופים, גם כאלו המוחזקים בידי אחרים. להערכתי, מרכיב השרידות האישית לצד הרצון של חמאס לשמור את הקיים כבסיס מינימלי לעתיד הם האינטרסים המרכזיים שיובילו אותו וכאן ההצעות הישראליות רלוונטיות מאוד.
מאמץ מדיני 2 - הסדר אזורי חדש במזרח התיכון:
אסור לעצור את המאמץ הצבאי – הוא מייצג חוסר תוחלת עבור הצד השני בהמשכה של הלחימה, מהווה איום ישיר על שרידותו האישית (כל פעיל טרור באשר הוא), יוצר לחץ קבוע מלמטה של האוכלוסייה בצד השני לכיוון של הפסקת הלחימה (אובדן הלגיטימציה הציבורית) ומותיר את צה"ל בתמונה באשר לתמונת המצב הביטחונית במציאות החדשה ב"יום שאחרי".
אסור לוותר על שלב מעבר זמני בן שנה לפחות - זהו שלב העיצוב של הסדר החדש לדורות הבאים. בשלב הזה צה"ל יגדיר פרמטר ביטחוני/רצועת חיץ עבה בין היישובים שלנו לצד השני שבתוכה ימשיך לשהות לפי שעה.
אסור להסכים ל"הסדרה" כתובה או לכל הסכם כתוב שאינו הסכם שלום סופי - מניסיון העבר כל הסכם כזה שנחתם עם ארגון טרור או עם יישות מדינית כושלת, מטיל, עם הזמן, מגבלות שתקפות רק כאשר מדובר בצד הישראלי, בעוד הצד השני, המשתקם, מפר אותן באופן שיטתי. בהיעדר יכולת להגיע להסכם סופי, יש ליישם תקופת מעבר זמנית ארוכה שיוגדר שהיעד שלה הוא להגיע להסכם סופי.
אסור להיכנע לצד השני של הקונספציה שלנו - לפיו האכיפה בשטח ב"יום שאחרי" צריכה להיות באמצעות תגובה נחושה שלנו לכל הפרה - זה לא יקרה ולו בגלל "טבע האדם" המתמכר לשקט וסבור יהיה שלא כל "בלון" או סיור בשטח של הצד השני כדאי לזרוק לפח הסכם כתוב ושקט יחסי. זו תהיה התפיסה בין אם נרצה ובין אם לא. המשמעות היא שאם אנו מעוניינים באכיפה ישראלית אז זו צריכה להתבצע תוך שליטה במרחב מסוים בשטח היריב, לרוב כמרחב חיץ כזה או אחר שבו צה"ל הוא החיץ בין תושבינו לצד השני.
אסור לתת לצרפת חלק ביום שאחרי בזירה הלבנונית - הזיקה הצרפתית ללבנון מעולם לא תרמה לישראל (ואולי רק פגעה), ואם נבדוק בשטח הלבנוני נגלה שלא נותרו לה עוד ביטויים מעשיים משמעותיים בלבנון. מעבר לכך, המדיניות הצרפתית לכל אורך המלחמה הייתה עוינת לישראל (גם אם ניסתה להסתיר זאת באמצעות ביטויי רגש על הנעשה ב-7 באוקטובר) ושיאה היה בהדרה שריח של אנטישמיות נדף ממנה בהדרה של ישראלים מתערוכת הנשק המפורסמת יורוסאטורי, וכאילו לא נלמד הלקח ממש בימים אלו איסור על כל גורם ישראלי להציג בתערוכה משמעותית היורנבל.
אסור לתת לאו"ם חלק בהסדרי "היום שאחרי". האו"ם הוא חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון. מטרתו, באמצעות סוכנות הסעד שלו אונר"א שכבר נחשפה (כולל בחיסול סינוואר עצמו) כמשתפת פעולה מובהקת עם חמאס, היא להנציח את הפליטות הפלסטינית ולא לקדם פרויקטים ותוכניות ארוכות טווח שיאפשרו להיחלץ ממודל הפליטות. יתירה מכך, בצפון – כוח האכיפה (יוניפי"ל) הפועל בשטח היה מסכה שאיפשרה לחיזבאללה להתעצם בחסותה בשטח, התעצמות שאותה חושף צה"ל כיום בשטח.
אולי הסעיף הכי חשוב כאן: אסור להימנע כבעבר מלגעת בתכני חינוך ואינדוקטרינציה בלבנון, בעזה וברשות הפלסטינית. ישראל צריכה להתערב ולהגדיר מפורשות כיצד ייראה חינוך הדורות הבאים במרחב שמסביבנו ביחד לישראל. מודל השינוי והפיקוח צריך להיות מודל סעודיה, בפיקוח אמריקאי הדוק ובלתי מתפשר.
כן לאפשר לארה"ב להוביל בתיאום הדוק עם ישראל סדר אזורי פוליטי ומדיני רחב ושונה בלבנון עצמה (לבנון תחילה). הצלחה בלבנון תקרין על האזור כולו וגם על עזה.
כן לחתור, לראשונה, להסכם שלום עם לבנון שייכון בתום שלב המעבר הזמני. הסכם שלום הוא מסר חד משמעי, קשה מאוד להיפוך וכמעט שאינו נתון לכרסום מתמשך כמו "הסדרה" או כל תת הסכם.
כן לנסות לגבש, בתיאום עם ארה"ב, מעורבות אקטיבית של מדינות הסכמי אברהם, בדגש לסעודיה (אפילו טרם חתימת נורמליזציה עימה), בכוחות בקרה ואכיפה בשטח הן בעזה והן בלבנון. כוחות מוסלמים דוברי ערבית יכולים לבצע בקרה אפקטיבית משמעותית הרבה יותר.
כן לכלול את סוריה בכל סדר אזורי חדש - דגש לעמדה חד משמעית ובלתי מתפשרת באשר להוצאתם של גורמי משה"מ וגורמי כוח איראניים מסוריה.
כן לערב גורמי כלכלה עולמיים בסדר החדש - באזור יש פוטנציאל רב וחלק מהרעיונות כבר גובשו בארה"ב, והן חלק בלתי נפרד מהסדר החדש – קרן המטבע העולמית, הבנק העולמי, חברות פרטיות מרכזיות בעולם ועוד.
כן להתחיל לדבר כבר עתה על שיקום (הן בעזה והן בלבנון) - הפעם לשם שינוי וכחלק מהפקת הלקחים, כדאי שישראל לא תנהג כבת יענה אלא שתהיה מעורבת אקטיבית בשיקום בשיח עם ארה"ב והגורמים המממנים ובדרישות חד משמעיות באשר למאפייני השיקום ומה הן מגבלותיו (כלומר - הדרה מוחלטת של כל גורם בעל זיקה לאיראן, חיזבאללה או חמאס).
כן לפתוח במאמץ משפטי ותודעתי רחב היקף על הנראטיב ההיסטורי - הוצאת חמאס אל מחוץ לחוק הבינלאומי, משפטי ראווה לפעיליו (דוגמת נירנברג), תביעות משפטיות נגדו ונגד חיזבאללה (להחרמת נכסיו עולם), פעילות באמצעות לחץ אמריקאי אגרסיבי להחרמת כספיו של חמאס שמרוכזים כיום בטורקיה ותחילת משפטי ראווה למחבלי חמאס בכירים. זה חיוני מאוד לקיבוע הנראטיב ההיסטורי לדורות קדימה ובסיס איתן לסדר האזורי החדש.
מאמץ (צבאי ומדיני) 3 - איראן:
לראשונה עומדת איראן ישירות מול ישראל, כשיש לישראל לגיטימציה בינלאומית לתגובה באיראן, וכששליחיה המרכזיים סובלים מנחיתות צבאית, פיקודית ופוליטית כמובן מעולם לא ידעו. אלו תנאים אסטרטגיים שלא יחזרו בקרוב (בלשון המעטה).
היות שאיראן היא הכוח האידיאולוגי וגם הכוח הכלכלי העומד מאחורי ציר ההתנגדות, לא קשה להניח שהיא תשאף בשנים הבאות לשקמו, ובינתיים כל עוד היא חשופה ללא הרתעה ממשית מול ישראל, היא תסתער לכיוונה של יכולת גרעינית בכל דרך (בפרט כשהיא אינה רחוקה מהיעד).
בפני ישראל הזדמנות חד פעמית לנתק את איראן מהסדר החדש ולפגוע במשטר האיראני באופן שיחזק מאוד מגמות חברתיות שליליות כלפיו באיראן עצמה ובמקביל לקחת ממנה את האקדח הטעון האחרון שעוד נותר לה – היכולת הגרעינית לעתיד. הדבר יבטיח היחלשות מהותית של איראן ככוח מניע, התמקדותה בתוך איראן בשנים הקרובות ובינתיים קיבוע שורשיו של הסדר האזורי החדש.
במקביל יש לפעול לסנקציות בינלאומיות חריפות על כל הקשור לתוכנית הטילים האיראנית (ועכשיו יש את כל הלגיטימציה לכך לאחר שתי המתקפות שחווינו).
כך, בראייתי, יש לנהל את המאמץ המדיני שכרגע שב לקדמת הבמה, כשהמאמץ הצבאי שיצר לו את התנאים בשטח, הופך להיות המשני.
הכותב הוא סא"ל במיל' עמית יגור, לשעבר סגן ראש זירה באגף התכנון של צה"ל וראש זירת הצפון במודיעין זרוע הים