מפנה מקום מפנה מזל.
החולצה מקורס מכים, הסווצר מהטיול האחרון של הצופים, השמלה שלבשתי בחתונה של אחותי (שבנתים התגרשה), קלטות וידאו ישנות, קסטות, דיסקים, המדליה שקיבלתי בכיתה ד׳, התעודה מכיתה א של הבן שלי שעכשיו מתחתן ועוד המון פריטים עם ״ערך סנטימנטלי ״ שיושבים בארון שנים, אולי אפילו יובלות, מעלים אבק ועוברים ממדף למדף בכל סידור שמחליטים לעשות, האם הם באמת חשובים?!? מה יקרה אם נפרד מהם? האם נרגיש בחסרונם? כמה פעמים באמת באמת אנחנו צריכים אותם?
הצורך להאחז הוא משהו שמושרש בנו מילדות. תינוק בן 6 חודשים נאחז באצבע של אמו באינסטינקט הראשוני שלו. פעוט בן שנה שמתחיל ללכת צריך יד. ילד בן 3 שמתחיל גן חדש הגננת ממליצה להביא לו חפץ מהבית שיוכל להאחז בו בשעת משבר. כשאנחנו מתבגרים הצורך הזה נשאר בנו, משהו להאחז בו, להתרפק עליו, שיתן לנו ביטחון, שלא נשכח. אבל האם זה משרת אותנו? או אולי עוצר אותנו מלהתקדם הלאה?
לאורך השנים למדתי שהחוק הבסיסי של סדר וארגון הוא: מה שלא השתמשתי בשנה האחרונה ככל הנראה לא חיוני ולא הכרחי והמטרה היא לשחרר: לשחרר אחיזה בחפצים, בפריטים ואפילו באנשים שמעלים אבק, שואבים אנרגיה ואין בהם שימוש מועיל.
מכירים את זה שיש חבר/ה של שנים, חברי ילדות אבל מה לעשות שהחיים הרחיקו אתכם מאוד ואנחנו מידי פעם אומרים ש״חייבים להפגש״. ואז, כשאנחנו נפגשים נושאי השיחה לא רלוונטיים, תחומי העניין שונים לחלוטין, העולמות הפוכים, אנחנו יושבים ואומרים לעצמנו: ״אלוהים מה חשבתי לעצמי שהסכמתי להפגש?״ אותו דבר עם חפצים. הזכרונות נמצאים אצלנו בלב, בראש, בנשמה והחפץ הוא לא רלוונטי.
לשחרר, לנקות, לאוורר, לפנות מקום לדברים חדשים, לחוויות חדשות, לעולמות שונים ואז, רק אז המזל גם הוא מעיר פנים. כשמחליטים לפנות מקום פיזי ורגשי מגלים עולם של דברים חדשים שהיו ממש ליד ולא ראיתי אותם, לא שמתי לב כי לא היה לי מקום. חווית חדשות שפתאום בא לי לעשות, אנרגיה חדשה נכנסת ומביאה איתה הפתעות, מביאה איתה חדשנות.
הצמדות למוכר והידוע הוא בטוח אבל אולי החדש הוא הרבה יותר שווה ומעניין? הזמן הוא עכשיו, לא מחר, לא עוד שבוע, עכשיו. לפנות זמן ולחשוב האם הפריט הזה חיוני לי? האם אני זקוק לו? מה הוא מסמל עבורי?
מפנה מקום מפנה מזל, קדימה להתחיל לפנות.