שנה למלחמה, וסיומה לא נראה באופק. החברה הישראלית מיטלטלת בין אווירת נכאים ותחושת חידלון לאופוריה חלקית על הישגים צבאיים מעוררי השראה. אחד משיאי המעבר בין “עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד” נרשם בחג הסוכות עם היוודע דבר מותו של הארכי־רוצח יחיא סינוואר, כשמיד אחר כך נודע על נפילת חיילינו ועל פציעתם של חיילים נוספים.
בתוך השנה הזו, רבים מדווחים על קשיים בשינה. ממחקרים שערכו קופות החולים עולה כי מפרוץ המלחמה נרשם זינוק של פי שלושה בצריכת נוגדי חרדה ומשככי כאבים. אצל תושבי עוטף עזה הנתונים מדאיגים אף יותר. על פי סקרים, כ־40% מהאוכלוסייה דיווחו על תסמיני לחץ נפשי וחרדה בעקבות המלחמה, ונתוני משרד הרווחה מצביעים על עלייה של כ־25% בפניות לקבלת סיוע נפשי וחברתי. הסקרים והמחקרים מראים פגיעה קשה בתחושת הביטחון האישי.
גם התחום הכלכלי משפיע על החברה. הפגיעה המצטברת בפרנסת משרתי המילואים מייצרת קושי. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור האבטלה עלה מ־7% לפני המלחמה לכ־12% כיום. הפגיעה בייצור, בתיירות ובמסחר מוערכת בכ־30 מיליארד שקלים. וזאת, בנוסף לצורך בהשקעה בשיקום תשתיות ומבנים, שהוערכה בעשרות מיליארדי שקלים.
על פי סקרי דעת קהל, אמון הציבור במוסדות השלטון ירד בכ־15% בעקבות המלחמה. חיילינו ממשיכים להתייצב למילואים, אך גוברת התחושה אצלם ואצל משפחותיהם הקורסות, שחלוקת הנטל הביטחוני והכלכלי אינה הוגנת, ושהקואליציה “מתאמצת” להנציח מציאות זו.
השבת קראנו את מגילת קהלת, טקסט שכולל את אחד הדיסוננסים הגדולים ביותר: פסוקי קמילה ומוות, שבסיומם מילים של תקווה וצמיחה, מעברים בין תהומות עצב לפסגות אושר. כדי שהחברה הישראלית תעבור מדכדוך לתקווה חייב להתבצע שינוי בהתנהגות המנהיגות. ואלה הדברים הדרושים: מנהיגות מעוררת השראה, שמציגה חזון ברור לעתיד, שמעורר אופטימיות ומניע לפעולה, מעודד שיתופי פעולה ומבוסס על ייצוג מגוון לכל חלקי החברה.
ובעיקר, דרושה מנהיגות שאינה נותנת יד לשיסוי ולקרע חברתי; מנהיגות שתקבל החלטות קשות באופן שקול, כך שיהיה ברור ומוסכם על הציבור, שהמניע היחיד לקבלת ההחלטות הוא טובת החברה, ולא שיקולים אחרים; מנהיגות מחוברת, שתהווה דוגמה אישית לכלל הציבור: מנהיגים חייבים להראות שותפות בנשיאה בנטל; מנהיגים אנושיים המקפידים על תקשורת שקופה ואמינה, שמחויבים לדבר ביושרה ולומר אמת לציבור, מחויבים להקשיב ולהעניק תחושת ביטחון ולגלות אמפתיה ורגישות; מנהיגות שמגדירה כיעד מרכזי את שיקום אמון הציבור ומובילה שינויים במציאות הנדמית כאוטית: צמצום במספר משרדי הממשלה, הצגת תוכניות שיקום אזרחיות בצד תוכניות מדיניות וביטחוניות.
נקרא קריאה גדולה להנהגה: אנחנו דורשים לעבור מדכדוך לתקווה. אנחנו שואפים לשיר ולהתפלל בקול, “אל תשכח את התקווה, השיבנו ואשובה אל הארץ הטובה”, כדברי נעמי שמר.
הכותבת היא יו"ר לשעבר של “אמונה", תנועת האישה הדתית־לאומית
