מה עושים כאשר לא רוצים ליטול אחריות צבאית על אוכלוסייה אזרחית? השאלה הזו חלפה במוחם של לא מעט ישראלים וכמובן בראשם של מקבלי ההחלטות פחות או יותר מתחילת המלחמה. היה ברור לכולם שבסוף נגיע לשאלה הזו.
חלק ניסו לספק לה מענה מיידי בדמות האמירה לפיה "יש לשרטט את תמונת הסיום האזרחית" עוד בטרם יצאנו לתמרון הקרקעי, וחלק טענו כי כל שרטוט מציאות כזו יגביל אותנו בהמשך, בוודאי כל עוד איננו מסוגלים לדעת מה יהיו תוצאותיו של התמרון הקרקעי או כלל המאמץ הצבאי בעזה ובחזיתות הנוספות.
מה לא היה ברור לכולם?
שמלחמה לא מסתיימת באבחה אחת ומיד עוברים ל"יום שאחרי" (גם מספר שבועות זה אבחה אחת). עם כל הרצון הטוב לא מדובר בשינוי צבע בבת אחת משחור ללבן. שלב מעבר זמני, בין אם נרצה בו בין אם לאו, יתרחש, והוא חיוני עד מאוד ליציקת הבסיס למציאות האזורית החדשה ב"יום שאחרי".
מה המכשול העיקרי שבגינו צריך שלב מעבר?
נושא השליטה הביטחונית. הנחת העבודה גורסת כי כל עוד יש מחבלי חמאס בשטח (במתכונת גרילה), אין כוח חיצוני צבאי של מדינה שיסכים להיכנס לעזה ולסכן את חיי אנשיו.
נושא השליטה האזרחית. מערכת הביטחון הישראלית לא ששה שחיילי צה"ל יעסקו בחלוקת מזון לאוכלוסיה בעזה או לחילופין ינהלו אזרחית חלקים ברצועה, מחשש לסיכון חייהם.
מה המשמעות?
ישראל, בלית ברירה, היא זו שצריכה לשאת באחריות המלאה על הרצועה בשלב המעבר.
מה החשש העיקרי משלב מעבר?
לפי מיטב הסיסמאות – שהזמני יהפוך להיות קבוע, ומדינת ישראל תמצא את עצמה שולטת אזרחית עד להודעה חדשה על מיליוני עזתים.
מה החשש השני?
שהיעדר מעורבות ישראלית/גורם שולט חיצוני, יאפשר לטרור לחלחל שוב לרצועת עזה באמצעות המערכות האזרחיות, בדגש למערכת החינוך הפלסטינית.
אז כיצד פותרים את הפלונטר?
העיקרון המנחה: משמרים שליטה ביטחונית ישראלית מלאה במרחב הרצועה עד לכניסתו של גורם כוח חדש (נושא שיידון במסגרת השיח על המציאות החדשה ביום שאחרי) ומפריטים את השליטה האזרחית במוקדים שונים ברצועה לכוח אחר.
השיטה: אחד הרעיונות הבולטים שהעלינו בעבר היה לבקש מהאמריקאים (שהם גורם כוח עליו ישראל סומכת ועימו יש לה שיח ישיר) סיוע אקטיבי בדמות BOOTS ON THE GROUND, ולא רק בהכנסת סיוע הומניטארי מבחוץ לתוך הרצועה. אלא שהאמריקנים מתנגדים מאוד לכל הצבה של כוחות נוספים במזרח התיכון, בטח באזורי לחימה.
הרעיון לפיכך: להשתמש בכוח אדם אמריקני מיומן ומנוסה בשהייה בשטחי מבצעים ולחימה ובניהול מרחב אורבני אזרחי תחת לחימה, שאינו פועל תחת צבא ארה"ב. המדובר בחברות אבטחה פרטיות, כמוהן יש רבות בארה"ב, והן אלו שסייעו רבות לצבא ארה"ב (בתשלום כמובן, והרבה ממנו) בשליטה על עיראק, אפגניסטן וכו' כשהסתיים שלב התמרון העיקרי ויהיה צורך לייצב את השטח ולבנות מחדש תהליכים.
ההבדל המרכזי הוא שכאן ישראל היא זו שתספק את מעטפת השליטה המבצעית בכל השטח, והיא זו שתוביל ותקבע את המדיניות באזורים השונים, עד אשר ייבנה כוח אחר שיכול יהיה לקחת ממנה את האחריות ואת המשימה. חברת/חברות האבטחה תפעל/נה במרחבים הומניטריים מוגדרים ("בועות הומניטריות") בתחילה בצפון הרצועה, שיאפשרו בידוד מזירות הלחימה שעוד נותרו ובעיקר השתלטות על חלוקת הסיוע ההומניטרי לאוכלוסיה ובכך לגורע מחמאס הן את הקשר עם האוכלוסיה, הן מקור אספקה והן מקור להכנסות כלכליות.
נראה שהנושא נדון כרגע באופן עמוק ורציני וקרוב לחתימה.
אישית, אני מברך על כך שרעיון מהסוג הזה שבוטא גם כאן מספר פעמים בע"פ ובכתב הוא זה שאומץ בסופו של דבר. אני סבור שזה בסיס טוב להכריע את חמאס סופית ולהעלימו מהשטח בתהליך הדרגתי שיאפשר בסופו של דבר לגורם כוח שבו מדינת ישראל תהיה מעוניינת להיכנס ולשלוט ברצועת עזה בפן האזרחי.
ההוצאה הכספית היא משמעותית, ולפיכך הנחת העבודה שלי היא כי מדובר בפתרון קצוב בזמן, שלא יהיה פתרון קבע בשל העלות הגבוהה יחסית. הוא ייצור את התנאים המשמעותיים בשטח שעליהם ייכנסו הכוחות הקבועים והשלטון החדש הקבוע בהמשך. במקביל עם זאת, על צה"ל לבסס את השליטה הביטחונית שלו במרחב ולהעמיקה, תוך יצירת רצועת חיץ משמעותית בין עזה לישראל וליישובי העוטף, שבה צה"ל נוכח, ובמקרה הביטחוני לא מדובר בהיערכות זמנית ואני סבור שזו צריכה להיות ההיערכות הקבועה מכאן והלאה של צה"ל ברצועה.
הפתרון המסתמן ייתר את חמאס, ויחולל סדר חדש ברצועה, וישפיע להערכתי מאוד על ציר החטופים - הנכונות של גורמים בעזה לשחרר חטופים חיים ולהחזירם לידיה מדינת ישראל.
הכותב הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון של צה"ל