עם חיסולו של יחיא סנוואר ייתכן שנוצרו בפעם הראשונה סיכויים לעסקת חטופים, בלי מירכאות. כפי שארצות הברית אישרה, חמאס, בניגוד לישראל, דחה את כל הצעות הפשרה ודרש, בין היתר, התחייבות בינלאומית להישארותו כשליט ברצועה ותנאים נוספים שהיו מסכנים את קיום המדינה ואת חייהם של רבבות ישראלים. אבל זו לא הייתה תמיד התמונה שהוצגה בישראל.
למשפחות החטופים יש מלוא הזכות לומר כל מה שהן רוצות, גם דברי בלע ושטות, אם הן מאמינות שזה יקדם את שחרור יקיריהן, וכך גם לאזרחים שמתאספים מדי ערב בכיכר החטופים — אך לא לפוליטיקאים הציניים וליחצניהם, שיצרו על גב המשפחות מצג שקרי בנוסח 1984 של ג’ורג’ אורוול, כאילו גורל החטופים נתון בידי ממשלת ישראל ולא בידי סנוואר. כל הפגנה מאורגנת בקפלן, מול הכנסת ובקיסריה, כל חסימת כבישים באיילון, כל כרזת “עכשיו”, הקשיחו את עמדתו של סנוואר בסירובו להגיע לפשרה — וסיכנו, וממשיכות לסכן, את חיי החטופים. ראוי שהאחראים למסע זה יתביישו להראות את פניהם ברבים, אך ספק אם זה יקרה.
אחרי 7 באוקטובר (דגש על “אחרי”) המערכה הצבאית של ישראל בעזה ובלבנון מתנהלת על פי תוכנית אסטרטגית מסודרת, שגם סופו של סנוואר מוכיח את צדקתה. בקווים כלליים, מטרת האסטרטגיה, ואף שהתפתחויות ואירועים בלתי צפויים, לרבות מדיניים, יכולים להביא לשינויים בה, היא לגרום לשיפור משמעותי במצבה הביטחוני של ישראל לטווח ארוך, ולגרום בלוח זמנים קצר עד כמה שניתן להחזרת החטופים ולשובם של תושבי הדרום והצפון בבטחה לבתיהם. מטרות נוספות, וחשובות לא פחות, הן שיקום ההרתעה הישראלית מול איראן ושלוחיה, וזה כבר קורה, וחיזוק מעמדה המדיני של ישראל בעולם.
חיסול סנוואר והצורה שבה מצא את מותו — נזנח, עלוב ומופקר — עשויים לפתוח אפשרות חדשה להפסקת הלחימה ולהסדר ברצועה, בתנאים שמקובלים על ישראל (אחרת, הלחימה תימשך). הגם שראש הממשלה צדק כשדחה בזמנו את הדיון על המעמד המדיני של עזה עד תום המלחמה, סופו של סנוואר וריסוקו הצבאי הכמעט מלא של חמאס יצרו מצב שבו ישראל תצטרך להתייחס בקרוב לאפשרויות השונות בעניין מעמדה המדיני של הרצועה. זאת, למרות המצב הפוליטי הבלתי ברור בארצות הברית, ואולי דווקא בגללו. במקום להגיב על הצעות של אחרים, ידידותיים ובלתי ידידותיים, ישראל תוכל להעלות רעיונות משלה. יש לשער שרעיונות אלה יכללו, בנוסף לנוכחות בצירי פילדלפי ונצרים, הקמה של רצועת ביטחון בגבול העזתי וחופש פעולה מודיעיני ובמידת הצורך גם צבאי ברצועה. כפי שבנימין נתניהו הדגיש, להתיישבות יהודית ברצועה אין בכך חלק.
המחדל הישראלי בכל הרמות והדרגים שיצר את התנאים ל־7 באוקטובר פתח לחמאס את הדרך, תרתי משמע, לביצוע מזימתו הרצחנית. אבל הוא נכשל בכל אחד מיעדיו האסטרטגיים: ישראל ניזוקה קשות, אך לא התמוטטה כפי שחמאס ציפה, על רקע השסע והפילוג בציבור הישראלי.
ההפך קרה: צה”ל השתקם במהירות ופתח בתמרון יבשתי, אווירי וימי רב־עוצמה, שגם סתר את הנחות העבר בעניין חוסר התוחלת שבפעולות באזורים צפופי אוכלוסייה. גם הסרבנות נעלמה, לפחות בינתיים, וארצות הברית בראשות הנשיא ביידן התייצבה באופן עוצמתי ומיידי לצד ישראל, על אף חילוקי דעות מזדמנים ולמרות מערכת בחירות צמודה.
אחת ממטרותיו הברורות של סנוואר הייתה לתקוע את המהלכים לכינון יחסים דיפלומטיים מלאים וגלויים בין ישראל לסעודיה ולשילוב גיאופוליטי נרחב של ישראל במזרח התיכון, בהנהגת ארצות הברית. אף שהמגעים בעניין זה פסקו, יש סימנים המעידים על אפשרות שהם יתחדשו בעתיד.
יחסי ביידן ונתניהו מושתתים על היכרות ושיתוף פעולה רבי־שנים, ואף שיש בהם עליות ומורדות בנושאים חשובים כמו הכניסה של צה”ל לרצועה וכיבוש ציר פילדלפי ורפיח, נמצאו פתרונות שסיפקו את ישראל. אומנם היו גם דוגמאות הפוכות, כגון הלחץ הכבד להכנסת סיוע הומניטרי לרצועה ללא התניה בשחרור חטופים.
ועל אף שנוצר מצב חדש עם הסתלקות סנוואר מהבמה, עדיין קשה לקבוע בוודאות מה יהיו ההשלכות המקיפות של המצב. יש הסבורים שמאחר שסנוואר יצר את חמאס בצלמו, עם מותו ייעלם הארגון, או לפחות יאבד מהשפעתו. לפי דעה אחרת, יהיו בחמאס פיצולים, ובעוד שגורמים אחדים בו ירצו להתרכז בשיקומו, אחרים ירצו להמשיך, וביתר שאת, בטרור נגד ישראל, ומהם נשקפת עכשיו סכנה לחטופים.
בחיסולו של סנוואר יש לראות ניצחון חשוב, אך עוד לא הישג מלא לאסטרטגיית הביטחון והשלום של ישראל. עם זאת, התפתחויות אפשריות בשבועות הקרובים עשויות להעניק לניצחון הזה גם משמעות גיאופוליטית רחבה יותר.