LET THE GAMES BEGIN: אז החלו מסעות הדילוגים המוכרים של בכירי הממשל בארצות הברית - עמוס הוכשטיין (שליח הממשל שנשא ונתן עם לבנון וחיזבאללה על הסדרת קו הגבול הלבנוני, הסכמי הגז ובמהלך המלחמה על הסדרה עם חיזבאללה בצפון) בביירות ומזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן מתמקד בנושאי עזה. בשתי החזיתות מככב המאמץ המדיני בהובלת ארה"ב בשימוש במילה "הסדרה".
כן כן, אותו מושג שלאחר המבצעים בעזה ולאחר מלחמת לבנון השנייה יושם בתיווך אמריקאי/מצרי/אחר וברבות הזמן גילינו (וזה אחד הלקחים מהמלחמה) כי ההסדרה בכתב עיגנה בעיקר את היכולת להגביל את הצד הישראלי שמילא אותה כלשונה, בעוד שהצד השני (בשחיקה זוחלת ושאינה זוחלת) הפר אותה על ימין ועל שמאל והתעצם משמעותית עד לשבעה באוקטובר.
המינוח השני שמככב בשיח בהובלת ארה"ב בצפון הוא החלטת האו"ם 1701.
לפי הדיווחים השליח הוכשטיין הביא עימו מתווה ליישום החלטה 1701 עם תיקונים, כאשר את לב הבעיה הוא נועץ באכיפה שלא בוצעה מעולם. בהודעה רשמית מטעם מחלקת המדינה האמריקאית נמסר כי בלינקן "ידון בצורך להגיע לפתרון דיפלומטי לסכסוך בין ישראל לחיזבאללה המיישם במלואו את החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1701 ומאפשר לאזרחים משני צידי הקו הכחול לחזור לבתיהם".
ולזה אפשר להוסיף מינוח שלישי - "יוניפי"ל", שמתברר שארה"ב מפעילה לחץ על ישראל להסכים להמשך נוכחותו ומינוח רביעי - "אונר"א" שגם כאן מסתמן שארה"ב מפעילה לחץ שלא להמשיך בחקיקה המיועדת להוצאתו מן החוק בישראל.
ועל זה נאמר – מה?!?!
האם אחרי כל מה שעברה מדינת ישראל מאז שבעה באוקטובר והאם אחרי כל הגילויים המודיעיניים ואלו שבשטח על כוונות ויכולות חיזבאללה, שלא לדבר על תקיפה מסיבית של אזרחים ישראלים ותשתיות ישראליות לאורך כמעט שנה - אלו העקרונות שמבקשת ארה"ב להוביל שבעיקרם מותירים אותו ככוח פוליטי ואולי גם צבאי (רק לא בדרום לבנון)?
תושבים מהצד הלבנוני שיחיו על הקו הכחול - זה אירוע שבו כבר היינו, לא?
האם לא "השתנה משהו" בחודש וחצי האחרונים בזירת הלחימה בצפון בתחום יחסי הכוחות כך שחיזבאללה כמעט אינו עומד על רגליו והנה בשיח האמריקאי הוא "הפרטנר" להפסקת אש (ועוד בהודעה רשמית של מחלקת המדינה)?
היכן ההתייחסות לאיראן?
מה משקלה ואחריותה של מדינת לבנון שעימה לכאורה נערכות השיחות?
האם השיח הוא רק דרום לבנון והרחקת חיזבאללה מן הגבול שזה היה השיח בתחילת המלחמה, אבל כעת משהשתנו התנאים לחלוטין הוא כבר אינו העיקר?
ומדוע על פי הדיווחים יש לחץ אמריקאי כבד שישראל תאשר המשך נוכחות של האו"ם בכל הגזרות? מדוע על ישראל להסכים להמשך נוכחות יוניפי"ל ביום שאחרי (לחץ שישראל כבר נעתרה לו בתנאי שלא מדובר בכוח הבינלאומי היחיד שיפעל בלבנון)? האם לא הופקו הלקחים לפיהם יוניפי"ל והאו"ם שולחו הם חלק אינטגרלי מהבעיה (שכן סיפקו לגיטימציה וכסות לנעשה בשטח) ולא חלק מהפתרון?
לא זו אף זו – מדוע ארה"ב לוחצת על ישראל להתיר הלכה למעשה את המשך פעילות אונר"א בישראל ובשטחי איו"ש ועזה לאחר שהוכח מעל לכל ספק שהארגון היה חלק אינטגרלי מחזית הלחימה של חמאס מולנו? מדוע אם היא כל כך מעוניינת בארגון "הומניטרי" שיוסיף לפעול היא אינה מציעה את סוכנות הסיוע המוכרת שלה USAID כתחליף?
מדוע רק כאשר מבינה ארה"ב שתיקון 1701 יחייב תמיכה של רוסיה וסין היא נסוגה מההצעה ולא מתוך הבנה שזהו פתרון קלוקל?
האם גם כשישראל שילמה ועדיין משלמת מחירים כבדים, מצליחה להפוך את פני המלחמה בשורת הישגים מרשימה ביותר, ומגישה לארה"ב תנאים אסטרטגיים טובים לאין ערוך מאלו שעימם נכנסה למלחמה, אין ארה"ב מעוניינת להרים את הכפפה וליצור כאן סדר חדש?
זו רשימת שאלות כבדה מאוד (ואני יכול להוסיף לה עוד), שממנה עולה, לצערי, שארה"ב נותרה ב-6 באוקטובר. נראה כי, אין היא שואפת לנצל את ההזדמנות האסטרטגית הכמעט חד פעמית שנוצרה כדי סוף סוף לסדר את המזרח התיכון אחרת, בהתאם לאינטרסים שלה במשותף עם ישראל.
איני יודע אם זו בעיה של היעדר אסטרטגיה למזרח התיכון או חוסר נכונות להפיק לקחים ולהסתכל למציאות בעיניים או סתם חוסר מודעות (שזה מסוכן מאוד כשזה מגיע מכיוון המעצמה מספר 1).
אני מודע היטב לכל מה שארה"ב עשתה ועושה למען מדינת ישראל. זה מבורך וחשוב, אבל אסטרטגיה מעולם לא נשענה רק על רגל של הגנה וסיוע בהגנה כשממתינים לאויב או למלחמה הבאה. לכל אסטרטגיה צריכה להיות גם רגל התקפית/אקטיבית/יוזמת, בפרט אם הבסיס לרגל הזו כבר קיים בדמותו של מגש הכסף שהצליחה ישראל ליצור במאמציה הצבאיים (ללא סיוע אמריקאי התקפי).
רוצה לומר - ישראל נאלצה לקחת על עצמה את החלק הקשה ועתיר המחירים הקשים של המאמץ הצבאי, החלק שאותו ארה"ב מעולם לא אהבה. היא הותירה גם כיום לארה"ב להוביל את החלק שהיא אוהבת שלכאורה יש לה יתרון בלתי מבוטל בו – המאמץ המדיני-דיפלומטי. אותו חלק שרוב הפרשנים מסכימים עליו תחת הכותרת "בהובלת ארה"ב". ומה יוצא? שיח מדיני הנשען על עקרונות לא רלוונטיים שעלולים לכרסם מאוד (מאוד!) בכל הישגי המלחמה עד כה ואפילו לקחת אותם לאחור במרוצת הזמן.
לו אני ארה"ב בעיתוי הנוכחי, הייתי מציב את העקרונות הבאים:
נציג ארה"ב אינו השליח עמוס הוכשטיין. הוא התרגל לחיזבאללה וללבנון "הישנה" ואינו מסוגל להתנער מהדפוסים הישנים והרעים שבמידה רבה גם להם אחריות ל-7 באוקטובר. צריך שליח אמריקאי חדש עם ראיה מערכתית כוללת שיודעת לאתר הזדמנויות (וכדאי שהוא ידבר הן ערבית והן פרסית שוטפת).
דרום לבנון זה כבר מזמן לא הסיפור. חיסול נסראללה והפגיעה הקשה בחיזבאללה משנה את כל מארג הכוחות העדתי, הפוליטי והצבאי בלבנון. זה אסטרטגי על מלא ומי שמתמקד בדרום לבנון עוסק בטקטי.
לא להירתע מלהציב יעד אסטרטגי חדש והוא אפשרי בטווח של שנה שנתיים – לבנון כחלק מהסכמי אברהם ונורמליזציה עם ישראל. יתכן שהדרך תהיה ארוכה יותר אבל זה לא משנה לכל הפעולות שיש לבצע כבר עתה כזריעת זרעים לבאות.
סוריה ולבנון חד הן - כל סדר חדש שיותיר את סוריה מחוצה לו יבטיח את המשך דריסת הרגל האיראנית הישירה בגבולותיה של ישראל ואת שיקומו המהיר של חיזבאללה לצד כוחות נוספים.
איראן ו"משמרות המהפכה" כבר לא - אין נוכחות איראנית צבאית או סמי צבאית על אדמות לבנון וסוריה. יש לבקש מישראל שהמאמץ הצבאי יכלול גם אולטימטום לבשאר אל אסד ולנג'יב מיקאתי (ראש ממשלת לבנון) בנושא.
האו"ם שבו חברות גם רוסיה, סין, טורקיה ועוד מגביל את ארה"ב ואת ישראל – הוא חלק מהבעיה, והוא מכשול בפני סדר אזורי חדש. יוניפי"ל שימש מסכה ומחסה שתחתיו פעל הטרור ובנה את כוחו באין מפריע, ואילו אונר"א הוא ארגון שנועד להנציח את הפליטות הפלסטינית ולקדם באמצעותה טרור נגד ישראל גם כאן כמסכה ומחסה. יש לוותר על שירותיו של האו"ם כאן, כולל החלטות מועבי"ט כבסיס להמשך. באשר לאכיפה בשטח - אותה יש למלא בשורות של ערבים מוסלמים סונים ממדינות המפרץ בצירוף כוחות אבטחה פרטיים של לוחמים לשעבר בצבא ארה"ב (דוגמת מה שמתפתח בעזה).
באשר לסיוע ההומניטרי – 1701 ו-1559 אינן רלוונטיות כבסיס לסדר האזורי החדש - יש להסתמך עליהן כרפרנס אבל ליצור משהו חדש לחלוטין ובטח לא לתקן את הישן.
צרפת ולבנון כבר לא – הגיע הזמן לנתק את הזיקה הצרפתית המזויפת ללבנון, שאינה תורמת במאומה למדינה הלבנונית ורק יוצרת מגבלות על ישראל.
הכלכלה היא מרכיב יסוד בכל סדר חדש והפוטנציאל הוא אדיר - כל סדר חדש בלבנון חובה שיכלול גם השקעות ממדינות המפרץ הסוניות (שחתמו על הסכמי אברהם) וגם את סעודיה וזו גם הדרך לדחוק החוצה את איראן ולהביא לנורמליזציה עם לבנון.
"עסקה" בעזה כמו "הסדרה" בצפון אלו מינוחים שאינם רלוונטיים למציאות החדשה שבה מול ישראל ניצבים שני אויבים מוחלשים משמעותית וכשאיראן במבוכה אסטרטגית. אלו לא אותם יחסי הכוחות שהיו, ולכן יש לחשוב אחרת (למעט אולי עסקה הומניטרית) ובטח שלא להגיע לסיום המלחמה בעזרת מינוחים אלו שיש בהם, בין אם נרצה ובין אם לאו, משום העמדה של האויב מחדש על הרגליים. ולא זה המצב. ויש עוד.
אנחנו רק בתחילתו של המאמץ המדיני לקראת "היום שאחרי", ואני מוטרד. בקושי התחיל המאמץ המדיני והנה כבר ביום דווח שישראל "ויתרה" והסכימה להמשך שהייתו של יוניפי"ל, אבל בצירוף כוחות נוספים. האמנם?!
מילא הנפיצות שקיימת במאמץ הצבאי שעוד איכשהו אני יכול להבין את החששות בארה"ב מהתלקחות רחבה יותר כתוצאה ממנה. אבל גם במאמץ המדיני שבו "רק יושבים ומדברים", אני מזהה את אותה הגישה. חמור מכך – אני מזהה שדבר לא השתנה בחשיבה האמריקאית לאור השינוי המערכתי בתנאים האסטרטגיים מסביב. וזה כבר באמת מטריד וזה מסוכן וצפוי לכרסם קשות בהישגי המלחמה הזו וליצור, הלכה למעשה, את המלחמה הבאה בעוד מספר שנים.
המאמץ המדיני שיהיה מכאן ואילך, אינו נופל בחשיבותו מהמאמץ הצבאי שבוצע עד כה ועדיין מתבצע. בחלק לא קטן מהפעמים הפגינה ישראל תעוזה מבצעית ויוזמה שגררו גם את ארה"ב לכיוונם של יעדי המערכה הישראליים, גם אם יש מעט כעס במסדרונות הממשל. אותו הדבר צריך בראייתי להתבצע גם במאמץ המדיני.
איך?
בתחילה הייתי ממליץ לרתום את מערכת הביטחון האמריקאית לתובנות הישראליות לגבי הסדר החדש ולפוטנציאל העצום גם עבור ארה"ב. הממסד הביטחוני שם לא מתחלף בתחלופת הממשלים כתוצאה מהבחירות, והוא זה שירתום את הממשל הבא לתובנות שיצמחו בשיח האינטימי שיש לקיים. יתירה מכך, ברבות מהסוגיות מפקד סנטקו"ם (פיקוד המרכז האמריקאי) ובמטות המשולבים רואים עין בעין עם התפיסה הישראלית הכוללת.
דווקא עכשיו כשלישראל יש מנוף צבאי משמעותי - ממליץ, כבעבר, שישראל תוציא לאור ותפרסם בגלוי את עקרונות היסוד שמהם והלאה היא מתחילה את הדיון.
בדיוק כשם שעושים כיום – המנוף הצבאי משמעותי. לקבוע עובדות בלתי הפיכות בשטח במאמץ הצבאי. בעניין זה נדרשת התאמה של התמרון הקרקעי בדרום לבנון שנראה שלא יספיק לחזרה מלאה של התושבים ובטח שלא ימנע פשיטה על הגליל מתשתיות מרוחקות מעט יותר.
להכניס למערכה את מדינת סוריה בדרישה להוצאת הכוחות האיראניים לאלתר משטחה.
מסע דילוגים דיפלומטי של ראש הממשלה או נציג מטעמו בכל בירות מדינות הסכמי אברהם ובסעודיה בניסיון לרתום אותן לסדר החדש.
אני סבור שיש מכנה משותף רחב ושתיתכן הצלחה משמעותית.
מאמץ משפטי ותודעתי וקיבוע הנראטיב ההיסטורי – הם מנוף לא רק להשפעה על העתיד, אלא גם כלי בקביעת הסדרי "היום שאחרי". יש להעלות מן האוב את ה-7 באוקטובר ואת הנזקים לתושבי הצפון ולחבל הארץ הצפוני, ולפרסמם שוב באופן רחב באופן שיקשה על ארה"ב להתעלם מהם ולחזור לשיח הישן.
המאמץ המדיני רק התחיל וכבר הוא, בראייתי כמובן, מתחיל לכרסם בהישגי המלחמה ולסכן את הדורות הבאים בישראל. זו לא סיסמה.
חייבים להיות עם אצבע על הדופק, להוביל, ליזום ובטח לא לוותר, לא בשלבים הראשונים וכנראה שגם לא בהמשך בנקודות שיוגדרו על ידינו כנקודות ליבה, כאלו שלאויב עצמו יש אינטרס שנוותר בהן.
בואו ננהל את המאמץ המדיני בהנחת בסיס לכל השיח על בסיס ההישגים הצבאיים עד כה ולא בהותרת ואקום, בעצימות ובמעורבות גבוהות, ביוזמה, ברתימה של גורמים בארה"ב וביכולת לומר לא גם כשזה לא נוח ליחסים.
סא"ל במיל' עמית יגור, לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון של צה"ל