383 ימים ולילות, 9,192 שעות, 551,520 דקות. בכל שנייה - געגוע שורף, כאב מייסר, תקווה שמתנפצת ונבנית מחדש בכל בוקר. 101 סיפורים של אובדן שאין לו סוף, של חיים שנקטעו באכזריות ב־7 באוקטובר השחור.
הם קמים בבוקר אבל לא באמת מתעוררים. עיניהם פקוחות, אך מבטם תקוע אי־שם, בעזה, במנהרות האפלות של חמאס. הם הולכים לישון, אך השינה בורחת מהם, מותירה אותם לבהות בתקרה, לדמיין את יקיריהם רועדים מקור, רעבים, מפוחדים. הם חיים, אך חייהם קפאו ברגע אחד נורא.
יקיריהם של בני המשפחות האלה נמצאים אי־שם, תחת האדמה, במנהרות הטרור של חמאס. ואילו הם, כאן, במדינה שלנו, נאלצים להילחם מלחמה כפולה. לא רק נגד חמאס, אלא גם נגד הממשלה שלנו, נגד אדישות הציבור, נגד השִכחה שמתגנבת לאט־לאט.
יהודה כהן, אביו של החטוף נמרוד כהן, אמר לי לפני כשבועיים בכאב: "הציבור נחלק לארבעה. יש כאלה שמבחינתם אפשר לוותר על החטופים, כאילו היו הפקר. יש מי שרק ביבי מעניין אותם. יש כאלה שזה מעניין אותם, אבל לא עושים דבר מלבד להניד ראש בצער וממשיכים בחיי היום־יום שלהם. ישנו מיעוט קטן, אבל איכותי, שיוצא איתנו לרחובות וצועק ובוכה איתנו. ואנחנו המשפחות שחיינו לא חיים, תקועות בלימבו אכזרי של המתנה אינסופית".
השאלה שצריכה להישאל בכאב - איך הגענו למצב הזה? איך יכול להיות שיש מי שמוכן לוותר על חיי אדם? על סבא, אבא, בן, על בת, על אח, על אחות? איך יכול להיות שרובנו פשוט ממשיכים בשגרת היום־יום, הולכים לעבודה, לקניות, לבילויים, כאילו אין משפחות שנקרעות מבפנים בכל רגע.
בשבועות האחרונים, כשהחלה המלחמה בצפון מול חיזבאללה, הקשב הציבורי לכיוון החטופים הלך ודעך. כאילו אפשר לשים בצד את הכאב הזה, את הפצע הפתוח, ולהמשיך הלאה כשחלק מאיתנו נשאר מאחור, במנהרות האפלות של עזה. האמת היא שאי אפשר.
הם לא מבקשים הרבה. הם מבקשים שנקשיב, שנזכור, שנפעל, שנצא לרחובות. שנצעק עד שיישמע קולם בכנסת, במשרד ראש הממשלה, בכל בית בישראל. שנלחץ על הממשלה לעשות הכל כדי להחזיר את יקיריהם הביתה.
בסופו של יום זה יכול היה להיות כל אחד מאיתנו. זה יכול היה להיות הבן שלך, שיצא למסיבה ולא חזר. הבת, שנסעה לטיול ונעלמה. האח שהלך לעבודה ונחטף. האחות שפשוט הייתה בבית הלא נכון בזמן הלא נכון. כשאנחנו שוכחים זאת, כשאנחנו מתעלמים מהכאב של המשפחות, אנחנו מאבדים חלק מהאנושיות שלנו.
בואו נזכור ובואו נפעל. בואו נצא לרחובות ונצעק עד שייגמר לנו הקול. בואו נדרוש מהממשלה לשים את החזרת החטופים בראש סדר העדיפויות, נלחץ על כל מי שיכול להשפיע ובעיקר על הפוליטיקאים. רק כך נוכל אולי להחזיר את החטופים הביתה, רק כך נוכל להחזיר לעצמנו את האנושיות שבנו.
כל יום שחולף הוא יום נוסף של סבל למשפחות החטופים, ויום נוסף שבו החטופים מאבדים תקווה. כל יום שחולף הוא יום נוסף שבו אנחנו, כחברה, מאבדים חלק מהערכים שלנו, מהמוסר שלנו, מהאנושיות שלנו. אל תשכחו, אל תתעלמו, אל תמשיכו בשגרה כאילו כלום לא קרה - וצאו לרחובות. דברו עם חברים, עם בני משפחה, עם כל מי שמוכן להקשיב. בלי החטופים כולנו אבודים. בזמן, בלב, בנשמה ובמנהרות חמאס בעזה.
שנה חלפה לה. כמה זמן עוד יעבור עד שנחזיר את כולם הביתה? כמה זמן עוד נוכל להביט על עצמנו במראה ולדעת שלא עשינו מספיק? הגיע הזמן לפעול. הגיע הזמן להחזיר את החטופים הביתה.
פרויקט מיוחד: פרשני וכתבי "מעריב" בתחומים השונים את מה שקרה כאן בישראל בשנה החולפת, במדינאות, בצבא, בכלכלה, בחזית ובעורף. המחדלים, ההצלחות, הכאב והצער, וגם התקווה לעתיד לבוא.
גולן בר יוסף / מלחמת חרבות ברזל: האובדן וההזדמנות
בן כספית / השנה שהייתה: של דמעות
אבי אשכנזי / העוצמה הצבאית: שובה של ההרתעה
אנה ברסקי / הזווית המדינית: אופטימיות זהירה
משה כהן / ההקרבה והשכול: להוקיר ולהצדיע
מאיה כהן / משפחות החטופים: 383 ימים של שכול וכאב
טליה לוין / העורף: נגד הסטטיסטיקה
פלד ארבלי ושקד שדה / הפינוי והשיקום: האתגר והתקומה
יובל בגנו / הערבות ההדדית: אחדות בעירבון מוגבל
אלון חכמון / ביטחון הפנים: מי שומר עלינו?
ד״ר איתי גל / האתגרים הבריאותיים: החזית הלוחמת
בר שפר / האנטישמיות הגואה: לקראת פיצוץ
מיקי לוין / הזירה התקשורתית: קו ראשון בחזית
ליעם אדיב / כלכלה תחת אש: הגירעון והצמיחה