בין הברכות לחג שנשלחו אליי לנייד הייתה גם הברכה: "שלומית רוצה עסקה". הבנו כבר ש"עסקה" היא מילה מכובסת לכניעה, ליציאה מעזה ולביטול באבחה של הישגי כוחות הביטחון שהושגו במאמצים אדירים, כולל על ידי שחרור אלפי טרוריסטים. כל אלה יפקירו את כולנו לעוד ועוד 7 באוקטובר, שייזקפו כמובן לחובתה של ממשלת הימין.
אך מעבר לכך, הברכה בעצם משקפת את תמצית תפיסת העולם המדינית של השמאל אצלנו, שממנה לא סטה מאז ראשית הציונות. על פי תפיסה זו, מדיניות ישראל עם ידידותיה, מתנגדיה ואויביה, יכולה להיות רק אחת – הגעה להסכם באמצעות משא ומתן. היות שהסכם על פי דרכם הוא היעד היחיד, הרי שבדרך כלל מסתכם הדבר במתן מצידנו תמורת הבטחות, שהן לא אחת הבטחות שווא, של הצד השני. וכשההבטחות הללו אינן מקוימות, הרי שתמיד יימצאו האשמים לכך, מן הצד שלנו כמובן – כמו כבשים הפועות חזק מדי באחת מחוות הבודדים שביו"ש.
איכשהו השמאל לעולם אינו תוהה שמא הסכמים אינם בהכרח הדרך היחידה או הרצויה לניהול מדיניות בינלאומית. הרי סתם חתימה על הסכמים אינה יכולה להיות הדרך הנכונה, אם אין מביאים את הצד השני להבין שאי־קיומם מצידו, או כל התנהגות שלו שתסכן אותנו, לא יהיו כדאיים לו – הסכם או לא – ויובילו להשלכות צבאיות, מדיניות, כלכליות ואחרות שלא יערבו לחיכו.
כבר ב־1925, במאמרו "מצוות הלחץ", הסביר זאב ז'בוטינסקי שבמדיניות בינלאומית שליט חוק יסודי ושמו חוק הלחץ והלחץ שכנגד. "כל דבר המקבל לחץ ידוע מצידו האחד, סופו להיכנע לדחיפה ולנוע בכיוון הלחץ, אם לא יבוא מן הצד השני... לחץ שכנגד... חוק הוא מחוקי הקודש, אין יוצא מן הכלל...".
וב־1929 כותב ז'בוטינסקי מאמר בנושא ("השינויים באנגליה והשינויים אצלנו"), שכאילו נכתב היום: "במדיניות הציונית לא קיים 'משא ומתן'; כל צעד הוא מאבק... לו הייתה זו שאלה של משא ומתן, [חברי ההנהלה הציונית] היו משיגים מזמן חלק גדול ממה שחסר לנו מבחינה מדינית... אבל הם לא השיגו דבר וויתרו על הכל בזירה המדינית, משום שלא לוותר פירושו להילחם, ולהילחם אין הם מסוגלים. להילחם זה קשה ולא נעים".
ז'בוטינסקי ממשיך ומסביר שלהילחם זה ללחוץ – על ידי גיוס דעת הקהל, יצירת קשרים עם אנשים בתקשורת, בבתי הנבחרים ובחברה. המאמץ כרוך בעלבונות, בסירובים ובאי־נעימויות, ודרושים עצבים בריאים וסבלנות לאין קץ ומעל לכל – נחישות של ברזל - להשיג את מה שרוצים. כי בלעדי כל אלה, גם אם העומד בצד השני הוא הידיד הטוב ביותר שלנו, לא יעזור לנו, אם ללא לחץ מצידנו יישאר רק הלחץ מצד מתנגדינו, שיביא להטיית הכף לרעתנו. בהיעדר מדינה ובהיעדר צבא, ועוד לפני הקמת האצ"ל ב־1931, ז'בוטינסקי כמובן לא ציין אז את הלחץ הצבאי.
הסכמים בלי כיסוי
אין צורך להרחיב כאן לגבי זה שבזירה הבינלאומית מתנהל ראש הממשלה שלנו על פי תורת הלחץ, בעוד השמאל אצלנו מתנגד לה כל השנים. זאת לא רק משום היותה כרוכה בוויתורים על ישיבה בבתי קפה ועל כיסוי תקשורתי מפנק תמיד, אלא משום שכשמדובר במדיניות בינלאומית, הם מכירים רק דבר אחד: מו"מ והסכם.
ואם אין צד שני שיחתום עליו - אז פשוט נסיגות, כמו היציאה מלבנון וההתנתקות. והיבול של "מדיניות" זו הוא הסכמים מופקרים כמו אוסלו או מסירת מים טריטוריאליים שלנו לחיזבאללה, ובל נשכח את תקוותם מאז מלחמת ששת הימים להסכם הדגל, שיביא ל"שתי מדינות לשני עמים", כלומר לעוד מדינה ערבית אלימה ומושחתת.
לא רק שהשמאל אינו מסתפק באי־הבנתו הבסיסית כיצד לנהל מדיניות בינלאומית, הוא גם עושה כל שביכולתו לבטל או למזער את ההישגים המדיניים של ממשלת הימין. הוא לועג להפעלת הלחץ של ראש הממשלה על גורמים בינלאומיים באמצעות הופעות בקונגרס ובאו"ם, ובאמצעות טיפוח ידידות עם בכירים בארה"ב ובמדינות אחרות וקשירת קשרים עם אנשי תקשורת משפיעים.
אלה צעדים שהביאו בין היתר לבלימת ההתגרענות האיראנית לתקופה ארוכה. יתרה מכך, לאורך כל המלחמה הנוכחית, השמאל, בשם קדושת הסכם ה"עסקה", גם מתאמץ לקדם בקולניות ובתוקפנות מדיניות של תבוסה, בבטלו את חשיבות הלחץ הצבאי כאמצעי לקידום אינטרסים של ישראל, ובכללם השבת חטופינו.
זה לא שהשמאל אינו יודע להפעיל לחץ. להפך. הוא מפעיל אותו בכישרון רב – אבל רק בזירה הפנימית, הזירה שבה במדינה דמוקרטית הדברים אמורים להתנהל דווקא באמצעות מו"מ ובהסכמים, כמו הסכמים בין מפלגות, הסכמים שמבשילים לחוקים, הסכמים בין ארגוני עובדים לבין הממשלה ועוד.
אך מעל לכל קיים ההסכם היסודי שאותו אין השמאל נוטה לכבד, שקובע כי ממשלה שנבחרת בבחירות דמוקרטיות ושמייצגת את הרוב, היא הממשלה הלגיטימית למשך תקופת היבחרה, וזאת גם אם אינה מייצגת את העמדות הנכונות של השמאל הנאור - ושקיימות דרכים חוקיות ומוסכמות להחליף אותה.
כאמור, את הלחץ מפעיל השמאל פנימה, רק נגד ממשלתו הנבחרת של העם היהודי. זהו לחץ מופקר, תוך זלזול בחוק, ובעיקר תוך גילוי חוסר איכפתיות ביחס להשלכות החמורות של דבריו ומעשיו.
[email protected]