"שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד!". תפילת "שמע", התפילה החשובה ביותר ביהדות, מזכירה למתפללים שלעם ישראל יש אלוהים אחד. חבל שרבים מהם לא תמיד זוכרים שיש לנו גם עם אחד.
יצחק שדה, מפקדו הראשון של הפלמ"ח, יצא בקריאת "שמע" משלו, שבה פנה לנוער העברי והסביר לו במילים פשוטות את המצב בחברה הישראלית: "נוער, שמע! מישהו אי־שם מחזיק את מאזני חיינו בידיו, וכפות המאזניים עולות ויורדות, יורדות ועולות. על הכף האחת שואת ישראל, תקומת ישראל ומלחמת ישראל; ועל הכף השנייה תככי מסחר ופוליטיקה. והתככים משקלם כבד. נוער, זכור! בבוא השעה השלך עצמך על כף המאזניים, השלך עצמך בכוח ובאומץ. זה יכריע, המאזן ישתנה! נוער, שמע!".
יצחק שדה הבחין בסכנה הפנימית האורבת לחוסננו הלאומי, ויצא בקריאה אל הנוער להתגייס ולהצילו. פלמ"ח - ראשי התיבות של פלוגות המחץ של ההגנה, אבל גם של אמת נוספת שהפלמ"חניקים ביטאו בהתנדבותם: "פועלים למען מדינה וחברה!". זו גם צריכה להיות המטרה המחברת אותנו. רבים נוטים לשכוח זאת, כשהיצרים גועשים והטונים עולים במחלוקות המאפיינות כיום את הציבוריות הישראלית.
"עם ישראל זה אתה ואני מדור לדור; תמכנו תמיד האחד בשני בימי הקור; נשבענו להיות ערבים זה לזה ולעזור; כל ישראל חברים - איפה זה? שובו לאור!" (מתוך השיר "שובו לאור").
בחג הסוכות, שצוין זה עתה, נוהגים לקיים מצוות נטילת ארבעת המינים – האתרוג, הלולב, ההדס והערבה. הם שונים זה מזה בתכונותיהם: לחלק יש טעם, לחלק יש ריח, לחלקם גם זה וגם זה; לחלק אחר לא זה ולא זה. למרות זאת, המסורת היא שרק כשהם חוברים יחד מותר לקיים את המצווה ולברך. ארבעת המינים נמשלו לעם ישראל, המורכב מאנשים השונים זה מזה, אשר כוחם רק באחדותם. על כך נאמר "אחדות ולא אחידות".
את העיקרון הזה הבינו היטב הלוחמים שלנו, בעיקר המילואיניקים, הבאים מכל גוני הקשת הפוליטית והסוציו־אקונומית, ונלחמים שכם אל שכם מתוך אחדות מטרה ואחדות גורל, ומבטאים בדמם את הערבות ההדדית. צה"ל הוכיח את עוצמתו וגבורתו במלחמה האחרונה, גם לאחר שנתפס לא מוכן בראשיתה. בקשתם האחת של הלוחמים מהמנהיגות הפוליטית שלנו, ובעצם מכולנו בעורף, באה לידי ביטוי בדבריו של תא"ל (היום – אלוף) דן גולדפוס, כשפיקד עד לאחרונה על אוגדה 98 במלחמה: "שתהיו ראויים להקרבתנו!".
איפה האמון ההדדי?
בעוד שבוע ייפתח מושב החורף של הכנסת. יציאתם של נבחרינו לפגרה ארוכה בעיצומה של המלחמה לא יכולה להיות מוסברת אלא בצורך שחשו לאסוף כוח מכל מריבותיהם. האם יחזרו עם תובנות חדשות לגבי התרבות הפוליטית הראויה ואופן ניהול השיח במרחב הציבורי?
היוצר המוכשר עוזי חיטמן כתב בשירו "בארץ הזאת": "ויש כאלה שלוקחים מונופול על החוכמה, הם יודעים יותר טוב ממני, הם יודעים יותר טוב ממך, מה טוב בשבילי, מה טוב בשבילך". עוזי חיטמן לא כתב את השיר הזה בהקשר אירועי 7 באוקטובר, אך דומה כי הוא מתאר בו גם חלק מהחוליים התפיסתיים שאפשרו את התרחשותם: הקונספציה, היהירות, הביטול כלפי המתריעים בשער, הזלזול בחובת ההגנה על תושבי העוטף וצמצום חיל המגן שהושאר לכדי כוח של שתי פלוגות בלבד.
יש כאלה שלקחו לעצמם "מונופול על החוכמה", וכה רבים שילמו על כך מחיר יקר כל כך. חוסר הכבוד, חוסר היושרה המקצועית וחוסר ההתחשבות שבאו לידי ביטוי בהתנהגות הזאת הם המרכיבים של המונח "חוסר הגינות", שדומה כי יותר מכל ביטוי אחר - מבטא את מה שלקוי בחברה הישראלית. כשאין הגינות הדדית, אין גם אמון הדדי, אין הזדהות עם הכלל ואין תחושה של אחדות מטרה. איזה עם החפץ חיים יעולל לעצמו את הרעה הזאת? אם בתנ"ך דלילה היא שגזרה את מחלפות ראשו של שמשון ונטרלה אותו מכוחו, היום אלה הם מחרחרי הריב בתוכנו, שבמו ידיהם ובהבל פיהם מפרקים את רקמת הכוח שלנו.
איך גורמים לנציגי הציבור שלנו (וגם לחלקים נרחבים בציבור עצמו) להבין שרב המחבר בינינו על המפריד, ובוודאי חשוב ממנו? לא לשווא נאמר כי הפוליטיקאי חושב על הבחירות הבאות, ואילו המדינאי על הדורות הבאים. הדורות הבאים הם ילדינו, הם נכדינו, והם עתיד המדינה שלנו. היש דבר חשוב מזה?
מקור הפילוג והשסע בעם הוא אותה התחושה שעליה כתב עוזי חיטמן את שירו: כל אחד בטוח בצדקתו, נלחם עליה בשיניים, ורואה במי שלא חושב כמוהו - עוכר ישראל. שנאמר, אולי צודק (לדעתו לפחות), אבל לבטח לא חכם. מה שמשתכח ממוחם ומליבם של הניצים הוא שבדרך לרדוף צדק, הם הורסים את המדינה.
תפיסת השחור־לבן
התופעה הזאת מוכרת גם במערכות יחסים בין בני זוג, כאשר חשוב יותר לכל אחד מבני הזוג להוכיח את צדקתו ולצאת מנצח מאשר לשמור על שלמות הבית. לא פלא ששיעור הגירושים בקרבנו מתקרב ל־50%. לא אתיימר לנתח את שלל המרכיבים המפרקים זוגיות, אך לבטח נמנים עימם תקשורת בין־אישית לקויה, שיח רעיל וגישה של הכנעה, של "זו דרכי ואין בלתה", במקום ניסיון משותף להגיע להבנות.
האתגר הוא איך לא להרגיש שוויתור, פשרה וחיפוש הטוב המשותף גורעים ממני משהו, אלא להפך, הם הופכים אותי לאדם טוב יותר, ומה שיותר חשוב - הופכים את הקשר שלנו לחזק וטוב יותר. החשש הוא שאם אתה מודה ששגית או אפילו רק מסכים שיש עוד הסבר אפשרי או עוד פתרון אפשרי זולת אלה שאתה אוחז בהם, הדבר מעיד על חולשה או נתפס כהפסד שלך. זהו חלק מתפיסת השחור־לבן, מה שמכונה "משחק סכום אפס", הדוחקת את מקומה של החתירה להרמוניה ולפתרונות של סינרגיה (win־win).
צריך לעבור מחשיבה של "אני" לחשיבה של "אנחנו", ולהבין שכשההתחשבות באחר ובכלל גוברת על האנוכיות, כולם מרוויחים. גישת ההגינות - ההתייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות - מנצחת בגדול אל מול תפיסת הכבוד המעוותת, שאינה מחמיאה לאינטליגנציה של האוחז בה. לרוב נובעת תפיסה זו מחוסר ביטחון עצמי של אדם החושש למעמדו, אך באותה מידה גם מעודף ביטחון עצמי של אדם הנוטה לזלזל באחרים ולבטל את דעתם, תוך שהוא מחשיב את עצמו נעלה עליהם. אלה הם אותם בעלי "מונופול על החוכמה", כפי שכינה אותם עוזי חיטמן בשירו. אלה גם אלה משקפים קודם כל אדם השבוי ביצריו, בין יצרים של גאווה ותאווה ובין יצרים של קנאה ופחד.
כשעסוקים כל הזמן במעמד (כוח, כבוד וכסף), לא מתפנים לחשוב על טובת המסגרת ועל האופן שבו לכל הצדדים יכול להיות בה טוב.
ממצוות נטילת ארבעת המינים למדנו שהשלם עולה על סך כל חלקיו. הסינרגיה בין חלקי הציבור היא זו שתחזק אותנו. היא־היא סוד כוחנו.
ידענו לעשות זאת בעבר; לוחמינו יודעים לעשות זאת גם היום. האם גם אנו נדע להפעיל את סוד הכוח הזה במגרש הפוליטי והציבורי? האם נדע לאמץ את בקשתו של תא"ל גולדפוס בשם הלוחמים המקריבים עצמם למעננו, ונהיה ראויים לקורבנם?
הכותב הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל