שיחה שניהלתי השבוע בפאנל טלוויזיוני הצליחה להפתיע אותי. הנושא היה היחס המקומם שאנחנו מקבלים מצרפת, מבריטניה ומארה״ב, וכשאמרתי באופן הטבעי ביותר שצריך להביא בחשבון שבמדינות האלו לא אוהבים את הממשלה שלנו, שני פאנליסטים אחרים שאלו אותי בכעס ״איך זה קשור?״.

אותי זה הפתיע, משום שעבורי זה מובן מאליו. אני עוקבת אחרי המדיה הזרה באופן קבוע, ורואה לא מעט בלבול בין ממשלת ישראל למדינת ישראל. בעידן השטחי הזה, מעטים מבדילים בין בנימין נתניהו לבין ישראל, בין הממשלה לצה״ל, כמו גם בין השרים הקיצוניים לבין המדינה. מי שסולד מהם או מאמירותיהם, מיד משליך מכך על היחס שלו לכולנו. כך נוצרת דעת הקהל, היא משפיעה על פוליטיקאים, ולכן זה בא לידי ביטוי גם ביחס של מנהיגים. היגיון די פשוט. 

נאום נתניהו בקונגרס (צילום: צילום מסך)
נאום נתניהו בקונגרס (צילום: צילום מסך)


אבל כשאנחנו חוגגים את שמחת תורה בדיוק שנה אחרי האסון, קשה שלא לזהות שמשהו קרה לנו בשנה הזאת. חווינו לא מעט אכזבות, בעיקר בזירה הבינלאומית. שקענו בצדק הברור שלנו מול ארגוני הטרור האסלאמיסטיים הגרועים בעולם, והשתבללנו נוכח הכתף הקרה מהמערב, עד למצב שלפעמים אנחנו מתקשים לראות שזה יכול היה להיות אחרת, לו רק היינו יודעים לדבר טוב יותר גם בשפה זרה.

הפוליטיקאים שלנו, למרבה הצער, אוהבים כעס. הם מאמינים שבעזרתו הם יכולים להשיג יותר אהדה וכוח פוליטי, והם אימצו את הכעס כשיטה. לכן הם מביעים כעס פומבי על מנהיגי המערב, מה שרק מרחיק את אותם מנהיגים עוד יותר, ומוסיף לקושי להביא לניצחון וגם לשמר את הביטחון קדימה למשך הרבה שנים. הבעיות בזירה הבינלאומית הן לא רק תוצר של פוליטיקה פנימית קלוקלת של מנהיגים זרים. היא אומנם קיימת, אבל זה קשור גם אלינו. הם בתיבת התהודה שלהם, ואנחנו בשלנו.

בימים שבהם הרגשנו היטב את עיכוב המתקפה על איראן כתוצאה מתמיכה לא מספקת של המערב, אי אפשר להתעלם מהכותרות שיצאו מאיתנו ממש באותו הזמן. מטורללי הליכוד הזמינו את השרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ׳, הנחשבים משוקצים בבריטניה ובארה״ב, לכנס התיישבות מחדש בעזה. השר יצחק גולדקנופף תמך באמצעות פסוקים מהתנ"ך. נראה לכם שאלה מהלכים ממשלתיים שמחזקים את התמיכה מבחוץ? או שכולם יודעים שמרבית הישראלים לא תומכים בכך? לא ממש.

אנחנו חיים בעולם של תיבות תהודה. בתור עם שמכיר היטב את הסיפור על מגדל בבל בספר בראשית, את המינימום הזה אנחנו אמורים להבין, גם אחרי שנה קשה. כדי לייצר קואליציה בינלאומית חזקה, אין ברירה אלא להיות מסוגלים לדבר גם בשפות אחרות, ולא לצפות מכל העולם שידבר בשפה שלנו ויהיה איתנו על אותו עמוד.

שיטת הקומבינות

תיבות תהודה הן מסוכנות, כי הן מפחיתות את היכולת לתקשר עם מי שנמצא בחוץ. זה קורה לנו גם בהתנהלות הפנימית. מתנגדיה העיוורים של הממשלה, למשל, נתקעו בתיבת תהודה. חלקם ממשיכים עם קמפיין יקר ולא אפקטיבי נגד ראש הממשלה, בלי שהחליפו דיסקט נוכח מציאות שהשתנתה. מנגד, תומכים שרופים של הממשלה עסוקים בדאגות המלחמה הבלתי נמנעות, ונשארת להם פחות אנרגיה להתמודד עם מהלכים בלתי נתפסים, כמו חוק הגיוס (או ההשתמטות) שמנסים עכשיו להחזיר אלינו בקומבינה חדשה.

ככל שמתבצרים, מאבדים את היכולת לתקשר עם קהלים רבים, שעם קצת שינוי טון וגישה - ישנו את דעתם. מי שרואה את החיים דרך קרבות הטוויטר מאבד את היכולת להבין את העולם.

בעולם האמיתי, הבעת כעס לרוב לא פותרת כלום. בליכוד התרעמו על חוסר סולידריות של המחנה הממלכתי לאחר ההתקפה על מעון רה״מ בקיסריה. אכן קשה להצדיק את המחנה הממלכתי לאחרונה, שאיבדה מהתשוקה שלה להובלת הרעיון של אחדות וסולידריות. מצד שני - איך הממשלה פעלה כדי לחזק סולידריות מחוץ לתיבת התהודה שלה?

היא לא עוסקת בזה, וגם לא שואפת למצוינות ומקצועיות. לצד כמות הפיגועים הבלתי נתפסת - מאז תחילת 2023 מספר מקרי הרצח בתוך ישראל הוכפל. עדיין, את השר האחראי על המשטרה אף אחד לא מאיים לפטר. לעומת זאת, את שר הביטחון, שיש לו חלק גדול בהצלחות הצבאיות האחרונות, מאיימים לפטר אם לא יתמוך בחוק הגיוס. יש מחיר להתנהלות הזו, גם אם היא באה על רקע אירועים קשים יותר שאולי מקשים עלינו לראות אותה.

הממשלה בונה על תיבת התהודה שלה כשהיא מנצלת את הנכסים הישראליים, אבל שוכחת לטפח את הנכסים האלו כדי שישרתו אותנו בעתיד. שיטת הקומבינות עובדת שעות נוספות בחוק גיוס שמרבית העם מתנגד לו, מתוך הנחה שאת הקומבינות תחזיק תשתית חברתית קיימת. רק שהתשתית לא כפי שהייתה - המילואימניקים שחוקים עד דק, התרבו הפצועים ופגועי הפוסט־טראומה, כמו גם נזקי המלחמה וקשיים כלכליים. כששורדת "נובה" נוספת שמה קץ לחייה השבוע, המשפחה זעקה על הזנחה של משרד הרווחה, ובאופן לא מפתיע - המדינה התנערה.

למה זה קורה? כי מתוך תיבת התהודה נדמה שזה אפשרי. כי לא מפטרים את מי שכושל. כי לא בודקים את הכשלים, ומסרבים להקים ועדת חקירה. כי שם המשחק הוא רק פוליטיקה. נראה שהמדינה איבדה את היכולת לתקן, שדורשת את האקט הבסיסי של היכולת להתבונן בעצמה.

מחירים מיותרים

ככל שהמלחמה נמשכת, משהו קורה לנו. יש קושי להכיל כל כך הרבה כאב. הלב קצת גס יותר בחדשות על מוות ופציעה, בהקרבה המטורפת של חיילים, בגורל החטופים. הכעס על ״העולם״ מצטבר, ואיתו תחושת בדידות ותסכול. אבל זו לא הדרך להתנהל בעולם הזה, ואנחנו צריכים להיות מסוגלים לראות את עצמנו שלא דרך תיבת התהודה כדי להגיע גם להישגים מדיניים.

התפיסה של ״אם אתה לא איתי אתה נגדי״ מצמצמת את הקהל שאיתו ניתן לדבר. זה קרה לנו בתוך ישראל ומקשה על יצירת חוסן לאומי רחב. זה קרה גם עם קהלים מחוץ לישראל שדרושים כדי לחזק סביבנו את התמיכה.

בחודש האחרון ראינו הצלחות צבאיות מזהירות, לצד קושי מדיני למנף אותן לסוף טוב עבור ישראל. הטרוריסטים האסלאמיסטים לא נכנעים כל כך מהר, הם ממשיכים לירות. לא ברור מה נשאר מחמאס, אבל אין עסקת חטופים. חיסלנו את כל צמרת חיזבאללה, אבל בלי הסדר מדיני מוצק,

איך ננהל בישראל חיים שפויים?

העולם משתנה סביבנו, אבל רק אם נפרוץ את תיבות התהודה שלנו נצליח להתמודד עם אמיתות חדשות, וגם לשנות תפיסות שהתגבשו בתיבות תהודה אחרות. בעיקר נוכל להבין טוב יותר איך אנחנו נראים בחוץ, ועל מה אנחנו משלמים מחירים כבדים ומיותרים.

[email protected]