חיים ילין, תושב קיבוץ בארי, חבר כנסת לשעבר, ראש המועצה האזורית אשכול לשעבר
אומנם חלפה שנה, אבל עבורי לא עברה שנה, אלא יום. יום אחד ארוך, שאין בו חגים, אין בו שמחה ואין מה לחגוג. בחודש הראשון עברנו את קבורת החברים שזוהו, ובמשך הזמן, כשהדבר היה אפשרי, העתקנו את הגופות של אותם חברים אל אדמת בארי. בהתחלה הייתה מגבלה של מספר האנשים שיכלו להשתתף בהלוויה, בגלל המצב הביטחוני. כל קבורה כזו פותחת מחדש את הפצע שמעולם לא הגליד, וזה הרבה יותר קשה כי אנחנו עדיין לא מעכלים את מה שקרה.
כשחוזרים לבית העלמין בבארי רואים 102 קברים, שעדיין לא כולם קבורים בהם. הבטון והשיש כבשו את בית העלמין, ובכל פעם ההעתקה של גופה וקיום הטקס מחדש הם קשים מנשוא. אלו מאיתנו שעוד נותרו בהם כוחות מספרים את הסיפור שעברנו בבארי דרך סיור בבתים השרופים, מסבירים איפה נחטפו אנשים ואיפה שרפו אותם. אי אפשר לתאר במילים את הרוע האנושי שאנחנו חווינו. לאלו שניצלו, כמונו, קשה לעבור מבית לבית ולהיזכר ששם חיו החברים. זה קטע שגם עכשיו קשה לי להבין ולעכל אותו.
עברה שנה, וצה"ל נלחם, אנחנו שומעים את התמרון בגזרה הצפונית ואת מה שקורה בגזרה הדרומית – ואף אחד לא לקח עדיין אחריות על ה־7 באוקטובר. בממשלה יודעים רק לקחת אחריות על הסיכולים הממוקדים שהם יודעים לעשות, אבל הסיכולים הממוקדים האלה לא מביאים את החטופים הביתה. יש לנו עדיין עשרה חטופים מבארי, שבעה מהם נרצחו. אנחנו מתפללים שהשלושה הנותרים יחזרו כמה שיותר מהר הביתה, אל המשפחות שלהם.
ה־7 באוקטובר היה היום הארוך ביותר שחוויתי בחיים שלי. יום שיש לו התחלה, ואין לו סוף. לא סופרים שעות או דקות. אין ספירה מאז ה־7 באוקטובר. השמש שקעה, ועדיין לא זרחה.