איריס חיים אמו של יותם חיים ז"ל, שנחטף ב־7 באוקטובר מביתו שבכפר עזה ונהרג בעזה בשוגג מאש צה"ל
לפני שנה וקצת הייתי אדם אנונימי. משפחתי הייתה אנונימית אף היא. היינו אנשים רגילים, עם עבודות רגילות, משפחה קטנה שחיה ביישוב קטן בעוטף עזה. אני הייתי אחות פליאטיבית, שעוסקת בטיפול תומך, בליווי חולים סופניים. היה לי עסק קטן בבעלותי ששמו “רפואת חיים".
ביום־יום עסקתי בענייניי בלבד. לא הכרתי אנשים מכובדים, לא התעסקתי בפוליטיקה. עיקר חיי נסוב סביב המשפחה בכלל ויותם, בני האמצעי, בפרט.
ב־7 באוקטובר הקרקע נשמטה מתחת לרגליי כשיותם נחטף. כעבור עשרה ימים התחלתי לדבר בטלוויזיה, והדברים שאמרתי הדהדו אצל אנשים רבים, נתנו להם כוח ואוויר לנשימה. את זה לא ידעתי אז. דיברתי בעיקר כדי לחזק את יותם ממרחק של קילומטרים. האמנתי שהוא מרגיש את האנרגיה, אולי שומע באוזניו ברדיו, אם השובים מאפשרים לו, אולי אפילו רואה אותי בטלוויזיה. את ההשפעה הגדולה של דבריי הבנתי רק אחרי שיותם נהרג.
בשבעה, כשהגיעו אלפי אנשים בכל יום, הבנתי שהפכתי לדמות ציבורית. דמות שאנשים רוצים לשמוע ממנה עוד ועוד. דמות שמסמלת כוח, אמונה ותקווה. בסוף חודש דצמבר כבר נתתי את ההרצאה הראשונה שלי. קראתי לה “באור ולא בבור", סלוגן שנולד בביקור שלי באולפנת חורב בירושלים בימים שבהם יותם היה עדיין חטוף.
כששרתי עם בנות האולפנה את התפילה למען צבא ההגנה לישראל, סיפרתי על יותם ואמרתי שבכל יום אני צריכה לבחור מחדש אם אני רואה את הבן שלי באור או בבור. וכך המשכתי לדבר על התקווה, על הכוחות והאמונה, על יכולת הבחירה לאן להסתכל ועל מה לחשוב.
אלפי אנשים מכל קצות החברה הישראלית שמעו את ההרצאה שלי: תלמידי בתי ספר, חיילים, קציני צבא, עובדי הייטק, דתיים, חרדים, חילונים, ימין ושמאל. השתתפתי בעשרות כנסים, פאנלים וועידות בארץ וגם בעולם. בשנה האחרונה טסתי עשר פעמים לחו"ל, פעמיים במסגרת משלחות הסברה, כשיותם היה חטוף וחי, ואחר כך, לסבבים של הרצאות בקהילות יהודיות בחו"ל. הייתי בארצות הברית, באוסטרליה, בדרום אפריקה, בברזיל ובלונדון.
זו הייתה שנה של מפגשים עם אנשים מכל הפסיפס שיש לנו בעם ישראל. הכרתי את עם ישראל על יופיו הרב ועל גווניו המקסימים. פגשתי רבנים מלומדים שהגיעו לשמוע ממני איך מחזיקים בתקווה ובאמונה, כאדם חילוני שלא פתח בחייו ספר תפילה, לא מכיר רבנים ולא מצטט מדבריהם. למדתי גם אני מהאנשים שפגשתי על אהבת חינם, נתינה ללא גבולות וחיבוק חם שרק אנחנו יודעים לתת.
פגשתי מוזיקאים עם קעקועים, מתמודדי נפש והוריהם, רופאים, טייסים ועוד ועוד. כולם רצו לשמוע עוד על הדרך שלי לספר סיפור שממנו אפשר לצמוח, רצו לשמוע איך אני משתמשת במילים ובכוח התודעה כדי לייצר לעצמי מציאות מחזקת.
בשנה שחלפה הפכתי מאדם אנונימי לאדם שהרבה מאוד אנשים מכירים, ואני למדתי עוד על עצמי. למדתי להאמין בתחושת הבטן ובאינטואיציה שלי. יותם חיים, בני הגיבור, הפך ממוזיקאי מוכשר, מתופף בלהקה קטנה ולא מוכרת, ליותם הגיבור שברח משבי חמאס ויצא מהעולם כאדם חופשי, כפרטיזן שכולם יזכרו לעולם.