מעולם לא חשבתי שאהיה אב שכול. ולא חשבתי שזה יקרה כתוצאה מאירוע כל כך טרגי. גידלתי ילדה לתפארת המדינה. כולנו חונכנו בבית על ערכי השירות הצבאי, על חלקנו בתרומה הזו למדינת ישראל. חונכנו לזה שיש לנו הצבא החזק, החכם והטוב ביותר. אף פעם לא חשבתי על צה"ל בכיוון של חטא היוהרה, ואז הגענו לשבת של 7 באוקטובר. הגענו אל השבת הזו כשכבר היו לי חששות מובנים כי המון זמן קודם לכן גם רוני דיברה. אני אומר “גם" כי הבנתי שלא רק רוני מדברת. גם שאר התצפיתניות דיברו.
היום, על ציר הזמן, אני מייסר את עצמי מאוד רק על העובדה שלא השכלתי לגנוב לרוני את הטלפון הנייד במטרה להוציא משם מספרים של מפקדים, כדי שאם יקרה אירוע קיצון – יהיה לי למי להתקשר. זה חבט בנו בשבת של 7 באוקטובר, כשלא היה לי למי להתקשר. אז הבנתי שאנחנו באמת בעין הסערה כי בסוף נשארנו לבד – גם באותה שבת, וגם על ציר הזמן מפני שעברה שנה ורוני איננה.
נשארנו לבד גם כי כלום לא השתנה. מדינה שלמה נשארה עכשיו לבד, אלפי משפחות התפרקו והתרסקו, ובעיקר נשארנו ללא שום הכוונה, דרך ואסטרטגיה. אנחנו מדינה שמתבוססת בתוך ביצה טובענית מאוד, אבל בעיקר מדממת למוות. כל יום כמעט נהרגים ונקברים חיילים. לא למדנו מאז 7 באוקטובר איך לשנות, מה לשפר ובעיקר איך לתקן. עם הזמן נעשינו מדינה שסועה ושנואה יותר, ואנחנו משפחה שכולה יותר, כי האירוע הזה לא היה צריך לקרות. את האירוע הזה אנחנו חווים על בשרנו בצורה הקשה ביותר. לאירוע הזה היו צריכים להתכונן ולבוא מוכנים – ואף אחד לא עשה עם זה כלום.
יש דרג מדיני שעדיין חי ובועט, ובמקביל אליו דרג צבאי שעדיין קם כל בוקר לצבא. חלק מהקצינים ששייכים באופן ישיר למחדל 7 באוקטובר עדיין משרתים בצבא, אף אחד לא הודח, ולא קמה עד היום ועדת חקירה. חזרו לשגרה רעה מאוד, ואנחנו ממשיכים בכל יום לספור מתים, לערוך הלוויות, ואני לא יודע מה צופן לנו העתיד. אני לא מהאנשים האופטימיים.
אנחנו מדינה עם צבא, אבל התרבות הארגונית בו חולה מאוד. אנחנו מדינה עם דרג מדיני, אבל ללא הנהגה, ללא דרך של ממש, אני חושב שהרע עוד לפנינו. בסוף, זו מדינה שצריכה להשכיל ולהפנים שחייבת לקום ועדת חקירה ממלכתית וגלויה לציבור כדי שתחקור את כולם ואת כל מה שקרה באותה שבת.
אייל אשל הוא אביה של סמלת רוני אשל ז"ל, תצפיתנית שנרצחה בבסיס נחל עוז ב־7 באוקטובר