זו הייתה שנה של דבר והיפוכו: מצד אחד, הייתה עלייה משמעותית בהזדהות של החברה הדרוזית עם המדינה, וכל הגורמים שפעלו להפריד בין הדרוזים ובין החברה הישראלית נמצאים במיעוט ולא משמיעים קול. הממסד הדרוזי כולו מגויס ב־100% למאמץ המלחמתי, והעובדה שאיבדנו בשבוע שעבר את אל”מ אחסאן דקסה ז”ל, מפקד חטיבת השריון 401, שהוא הקצין הדרוזי הבכיר ביותר שנפל אי פעם בקרבות, מלמדת על התחושה שכולנו באותה סירה ושכולנו נלחמים על אותו הבית. זה מאפיין את הישראליות שלנו כעדה דרוזית.
עם זאת, על אף העובדה שהעדה הדרוזית תורמת למאמץ המלחמתי בהזדהות מלאה, קיימות תחושת מועקה בשל חוסר השוויון ותחושת אכזבה מכך שיש עדיין בעיות בלתי פתורות בחברה הדרוזית. לדוגמה, בעיה בתחום התכנון והבנייה (חוק קמיניץ), שגורמת בין היתר לכך שחיילים דרוזים משוחררים, הרוצים להקים בית על האדמה שלהם, נקנסים על כך במאות אלפי שקלים כי הדבר נתפס בעיני המדינה כ”בנייה בלתי חוקית”.
השנה חווינו אובדן כבד בחברה הדרוזית בעקבות פגיעת הרקטה במג’דל שמס שגרמה למותם של 12 ילדים ונערים, וגם בנפילתם במלחמה של 13 חיילים, משמנה וסולתה של המדינה ושל העדה הדרוזית – וזה כואב ורק מדגיש את הצורך בשוויון ובאחדות.
ארגון יד לבנים, שמנציח את זכרם של 443 חללים בני העדה הדרוזית, מימי שיתוף הפעולה היהודי־דרוזי לקראת הקמת המדינה ועד היום, תומך במשפחות השכולות, ולצערי, מספרן גדל בשנה החולפת. התפקיד שלנו הוא לא רק לחבק את המשפחות, אלא לשמש גשר בין החברה היהודית לחברה הדרוזית. זו תקופה רגישה מאוד, ואני באמת מאמין שיחד ננצח.
ד״ר רמזי חלבי, יו"ר עמותת יד לבנים הדרוזים, ראש עיריית דליית אל־כרמל לשעבר. אביו של סרן אמיר חלבי ז"ל שנפל ב־2005