התקיפה המוצלחת באיראן, כמו חיסול סינוואר, שהשלים את חיסול צמרת חמאס ברצועה וצמרת חיזבאללה בלבנון, יצרו הזדמנות נדירה לשינוי המציאות האסטרטגית בה ישראל מתמודדת בו-זמנית בשבע חזיתות – עזה, לבנון, סוריה, עיראק, תימן, איראן וערעור היציבות ביו"ש, וזאת בתנאים מחמירים והולכים של בידוד אזורי ובינלאומי. מיצוי הזדמנות זאת מחייב הן בחינת הקשר בין האתגרים השונים עמם אנו מתמודדים והן התייחסות לנכונות שחקנים מרכזיים בזירה לחבור לישראל במאמץ משותף אל מול הציר האיראני המדמם.
בעשורים האחרונים, ממשלות ישראל לדורותיהן מאופיינות בהעדר תפיסה אסטרטגית כוללת, בגישה הבוחנת כל אתגר או הזדמנות כאירוע ייחודי המחייב טיפול פרטני, ולפיכך בהתעלמות מהחוט המקשר ביניהם. ניתן להמחיש זאת בדוגמא אחת: ירדן. ההתייחסות הישראלית לסוגיה הפלסטינית מנותקת מהבנת השפעתה על דעת הקהל הירדנית ולפיכך על נכונות ירדן לאפשר לישראל ליהנות מעומק אסטרטגי חסר תחליף – באוויר וביבשה - החיוני להתמודדות הגנתית והתקפית מול איראן וחורשי רע אחרים. כך גם השתוללות מפירי הסטטוס קוו על הר הבית, הנהנים מרוח גבית של חסידי העליונות היהודית בתוך הממשלה, פוגעת בלגיטימיות וביציבות של המשטר ההאשמי, אשר זיקתו הייחודית להר הבית הוכרה בהסכם שלום. מגמה זאת כבר הביאה להאצת החתרנות האיראנית במטרה לא רק להגביר הברחת אמל"ח ומימון טרור לגדה דרך ירדן, אלא אף בניסיון להגיע לפריסת מיליציות פרו-איראניות לאורך גבולנו הארוך ביותר, בנוהל אותו יישמה כבר טהראן בהצלחה בסוריה, בעזה וכמובן בלבנון.
ניתוח דומה באשר למדינות שלום אחרות יניב את אותה מסקנה: בלא יוזמה להרגעת השטח ולשינוי מגמה בסוגיה הפלסטינית – הפסקת אש ועסקת חטופים בדרום ובלימת מהלכי הקרסת הרש"פ, הטרור היהודי והאצת החיבור המדמם בין שני העמים בגדה -- המשך ההתנהלות הישראלית מאתגר את היחסים עם מצרים כמו גם עם מדינות הסכמי אברהם (שחלקן כבר צמצמו שיתופי פעולה כלכליים ואת הקשרים בין הממשלות) ומתדלקת את כל חורשי רעתנו ובראשם איראן.
גם הקשרים האסטרטגיים עם ארה"ב – אשר התלות בה מומחשת השנה יותר מאי פעם בחמישים השנים האחרונות, נשחקים כתוצאה ישירה להתנהלותנו במישור הפלסטיני. עת מתקרב סיום כהונת הנשיא ביידן, המגדיר עצמו "ציוני לא יהודי", כל פגיעה בשכפ"ץ הפוליטי המוצק שהעניק הציבור האמריקאי כל עוד זיהה בישראל מדינה המתנהלת לאור ערכים דומים לשלו ושהעניקה מערכת הביטחון האמריקאית כל עוד ראתה בישראל נכס אסטרטגי, תערער נדבך מרכזי של משוואת הביטחון הלאומי של ישראל. בהיחלשות שכפ"ץ זה, לנשיא או לנשיאה הבאים – שאין לצפות שיחושו הזדהות ציונית כביידן -- יהיה חופש פעולה, ואולי אף יתמודדו עם לחצים לצמצם את מרחב שיתוף הפעולה עם ישראל והסיוע המדיני והביטחוני לה. זה מכבר שאין נושא הפוגם יותר בתשתית היחסים מאשר המדיניות הישראלית בהקשרים הפלסטינים.
בשורה תחתונה, על ההנהגה הלאומית שלנו, בראש ובראשונה האזרחית, לגבש תמונת מצב רחבה, ותפיסת ביטחון לאומי המבוססת על קשרי הגומלין שבין מגוון האתגרים הביטחוניים לבין הסוגיה הפלסטינית, ומהם לגזור תכנית פעולה אשר תמזער סיכונים ותאפשר מיצוי הזדמנויות. הדבר חיוני ודחוף במיוחד לאור ההמחשה המתמשכת של הסתירה לכאורה בין עצמתה יוצאת הדופן של ישראל לבין העובדה שמדינה קטנה כמו שלנו חייבת לבצר בריתות ולהשתלב בקואליציות כדי להתמודד עם מגוון האתגרים. לאור סבבי ההסלמה בין ישראל לאיראן, ומאחר שלא ניתן לשלול תרחיש בו אתגר הגרעין האיראני יחייב את ישראל לפעול התקפית, לאורך זמן, כדי לנטרל איום קיומי זה, מתחדדת חיוניות התיאום ושיתוף הפעולה עם ארה"ב ועם הקואליציה האזורית עליה היא עמלה זה כמה שנים.
על רקע זה אסור לקבל את התעלמות ממשלתנו מהחלופה המוצעת לישראל ע"י מחנה רב עוצמה בעולם הערבי והמוסלמי.
תזכורת מהדהדת לחלופה זאת קיבלנו דקות ספורות לאחר תום נאומו האחרון של ראה"מ נתניהו באו"ם, בתגובתו של שר החוץ הירדני, איימן א-ספדי. לדבריו: "אנחנו כאן, חברי ועדה שהוסמכה ע"י חמישים ושבע מדינות ערביות ומוסלמיות, ואני אומר לכם באופן חד-משמעי... בהקשרי סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית...כולנו כאן רוצים שלום במסגרתו ישראל מתקיימת בביטחון ובשלום, עם יחסים נורמליים עם כל מדינות ערב... השורה התחתונה היא:...יש לנו תכנית לשלום עם ישראל, אך אין לנו פרטנר לשלום בישראל".
מניין המדינות השותפות ליוזמה אולי מצומצם משהו מ-57, שכן כמה מהמיוצגות בוועדה חדלו לתפקד זה מכבר. אך שותפות תימן, לוב ומדינות כושלות נוספות אינה מורידה ממשקל העמדה המשותפת לקואליציה ערבית-מוסלמית רבת עצמה, המשתרעת ממלזיה ואינדונזיה, דרך ערב הסעודית ושאר מדינות המפרץ ועד תוניסיה ומרוקו.
קואליציה זאת לא רק מחויבת לכונן יחסי שלום מלאים עם ישראל בעקבות הסדר ישראלי-פלסטיני. כמה מחברותיה מוכנות להתגייס לסייע לתהליך הממושך ועתיר המהמורות שיידרש כדי להגיע לאותו יעד. זאת קבוצה עתירת השפעה, שלחלקה יכולות ביטחוניות משמעותיות, חלקה האחר משופע במשאבים, וביחד הן מציעות לישראל שותפות בשלוש משימות. האחת, סיום הלחימה בעזה והחזרת החטופים, ניהול הרצועה ושיקומה באמצעות כוחות העוינים לחמאס שימנעו התחדשותו ככוח לוחם או מושל, והכל בתיאום עם כוחותינו ועם הרש"פ עד שתחודש וביום מהימים תמחיש יכולת לבצע את המשימה בכוחות עצמה.
השנייה, לשמש כקביים בתהליך שיקום הרש"פ והתחדשותה, אף זאת בתיאום מלא עם כוחותינו, בכלל זה יצירת אופק מדיני אמין אשר יעניק לדור הפלסטיני הצעיר עתיד של הגדרה לאומית והגשמה עצמית להתכנס סביבו, כתחליף לאידאולוגית ההרס והחורבן של חמאס ולהתגייסות לשורות ארגוני הטרור.
והשלישית, גיבוש קואליציה אזורית אשר תשרת את רווחת כל שותפיה בתחומי הטכנולוגיה, הכלכלה והעסקים ותשדרג את מערך התיאום האזורי להגנה מפני טילים, מבית היוצר של פיקוד המרכז האמריקאי, לכלל מערך מקיף להתמודדות עם היומרות והיוזמות האלימות של איראן ושלוחיה.
הרכב הממשלה הנוכחית מבטיח המשך ההתנהלות הכושלת, המדלגת ממשבר למשבר, מזירה לזירה, ללא ראיה כוללת, אסטרטגיה ברורה, ויעדים ברי השגה. הרכב זה גם מבטיח החמצת ההזדמנות האזורית ההיסטורית. מכאן שהשאלה הרלבנטית היחידה היא: האם המחשת כשלי הממשלה במשבר החמור בתולדות המדינה תניב רגע אמת לאומי אשר יחייב את האופוזיציה להתגבר על מחלוקות משניות ומאבקי אגו, ולהתכנס לדיון משותף לבחינת האתגרים וההזדמנויות ולגבוש אסטרטגית ביטחון לאומי מפוכחת וממנה לגזור תכנית עבודה נועזת, כראוי לעם הזה.
תמיר פרדו היה ראש המוסד. הוא חבר בתנועת "מפקדים למען בטחון ישראל". דר' נמרוד נוביק היה יועצו המדיני של ראה"מ שמעון פרס, ושגריר מיוחד. הוא חבר בתנועת "מפקדים למען בטחון ישראל", עמית ב-Israel Policy Forum ובקרן לשת"פ כלכלי (ECF).