"איך ייתכן", אני שואל את בן שיחי מירדן, "שלמרות שישראל חתמה על הסכם שלום, והיא מהווה עבורכם את תעודת הביטוח הביטחונית ממערב ומספקת לכם כמות מים כפולה משנקבע בהסכם השלום, אתם כה כפויי טובה ביחסכם אלינו?"

"אתה לא מבין משהו", הוא השיב, "המלה ג'וחוד (כפיות טובה) מול כל גורם בעולם היא מילת גנאי, אך להיות ג'אחד (כפוי טובה) כלפי ישראל - זו חובה".

השבוע יחול יום השנה ה-30 לחתימת הסכם השלום עם ירדן. מחוללי ההסכם ומשתתפיו, שטופי הנוסטלגיה המלאכותית, כבר החלו בריטואל של הטפה: "כיצד קרה שההסכם לא המריא"?, "בשביל שלום צריך לעבוד", "אנו האשמים ביחסים הרעים עם ירדן וגורעים חשיבות מהנכס האסטרטגי" ועוד.

ראשית לעובדות. הקשרים הביטחוניים והמודיעיניים בין שתי המדינות נחשבים לטובים מאוד, כמובן זאת משום שירדן מפיקה מהם תועלת רבה, אחרת ספק אם הירדנים היו שותפים לקשרים כאלה.

אגב, עיקרון הרווח החד כיווני פועל גם עם מצרים שלולא הסיוע הישראלי דאעש היו שולטים בסיני עד היום והוא הדין גם מול הרשות הפלסטינית שקיומה בגדמ"ע מובטח בזכות הימצאות צה"ל. לתמיכה הישראלית יש מורשת.

באירועי "ספטמבר השחור" 1970, ארה"ב דרשה מישראל להילחם עבור המלך מול סוריה ועיראק. "עד כאן", אמרה גולדה מאיר לנשיא ארה"ב ניקסון, "אבל נסייע ככל שנוכל" וזה קורה עד עצם היום הזה.

השבריריות של ירדן, פוטנציאל הנפיצות עקב מעורבותם של המקומות הקדושים ועוינותן של לא מעט מדינות ערביות כלפי הממלכה, מחייבים את ישראל לפקוח עין ממזרח, מצפון ומדרום. ברור כי כיבוש ירדן ע"י מדינה ערבית הוא איום קשה על ישראל ומכאן הברית השקטה שנכרתה. אלא שהברית מוכרת רק ע"י המלך וחצרו בעוד העם מוותר עליה ואפילו מעדיף להיכבש, ע"י איראן ובלבד שלא אנו נציל אותו.

האוכלוסייה הפלסטינית שהיא הרוב המכריע בממלכה, קובעת את הטון הקשה של היחס לישראל. תוצאות הנכבה של 48' מורגשות בכל מאמר, הפגנה או נאום.

העובדה שישראל תחוש לעזרת ירדן אם תותקף, או המשך אספקת המים לממלכה הצמאה, מבחינתם היא בכלל חובה ישראלית, שתימשך לעד כי לעולם ישראל לא תוכל לכפר על עוולות הנכבה. גם על ארועי 7.10 אמרו הפלסטינים כי זו תגובה קלושה על משה שישראל ביצעה בנכבה.

במדינה בה הדומיננטיות של האחים המוסלמים מורגשת בכל פינה, במדינה בה התמיכה בחמאס היא אבסולוטית, כשהשגרירות הישראלית בעמאן היא יעד מבוצר שמגן על עובדיו ותו לא, מצפים שהשלטון יהווה משקל נגד לאיבה האסלאמיסטית ויאמר את האמת לעמו.

אבל איזה משקל נגד ואיזו אמת? המלך חששן, זהיר וחומק מכל עימות עם "האחים" כמי שמהלך על ביצים. הוא מסביר כל סטירת לחי תקשורתית לישראל בצורך לרצות את רוב העם. והמלכה ראניה, שממנה מצפים כי תרכך ותעדן, הופכת להיות שופר השנאה לישראל. יש לא מעט פורמטים של שלום. השלום עם ירדן הוא שלום של כפיות טובה.

אל"מ (מיל) ד"ר משה אלעד, אקדמית גליל מערבי