בתקיפה ב־1 באפריל על מבנה הקונסוליה האיראנית בדמשק, שיוחסה לחיל האוויר, חוסל מוחמד רזא זאהדי, גנרל במשמרות המהפכה של איראן בסוריה ובלבנון. קודם לכן חיסלה ישראל קצינים איראנים בסוריה, ללא תגובה איראנית. אלא שהפעם המערכת הפוליטית והצבאית באיראן דרשה תקיפה ישירה נגד ישראל.
מדוע? ראשית, פגיעה בקונסוליה נתפסה כתקיפת טריטוריה איראנית. שנית, ההרוג היה בכיר מאוד. ושלישית, המערכת הפוליטית באיראן באותו זמן הייתה קיצונית. אבראהים ראיסי, הנשיא האיראני בעת חיסול זאהדי, שר החוץ שלו, מרבית חברי ממשלתו ובכירי משמרות המהפכה היו אולטרה קיצוניים והיו נציגים במועצה העליונה לביטחון לאומי הממליצה למנהיג העליון חמינאי איך לפעול.
חמינאי הוא קנאי דתי שיעי אכזר, שהוציא להורג רבים מבני עמו. הוא שונא ישראל קיצוני, אך אינו מנותק או מתאבד. הוא קיצוני פרגמטי ששיקולי עלות־תועלת אינם זרים לו. עם זאת, חשוב לו להצטייר כבורר. כלומר, להימצא באמצע, בין האולטרה קיצוניים לפרגמטיים. הוא הבין שהסכנה במלחמה נגד ברית של ישראל וארצות הברית עצומה, אבל משיקולי יוקרה לא יכול להיחשב תבוסתן. לכן הצטרף לאולטרה קיצוניים וב־14 באפריל תקפה איראן.
ב־19 במאי נהרגו הנשיא ראיסי ושר החוץ בתאונת מסוק. כבר באפריל הבין חמינאי שהעימות עם ישראל לא הסתיים. לכן תמרן את הבחירות כך שייבחר מסעוד פזשכיאן, פרגמטיסט מובהק, וכמוהו ממשלתו. בצמרת האיראנית אין מתונים, אך יש פרגמטיים. כך וידא חמינאי שבכל משבר עתידי הוא ימצא עצמו באמצע: בין הנשיא הפרגמטי לאולטרה קיצוניים.
ב־31 ביולי חיסל מישהו בבית אירוח של משמרות המהפכה בטהרן את הנייה. זו השפלה קשה למשטר האיראני, וישראל הייתה החשודה הרגילה. אלא שהפעם היה למנהיג העליון נתיב מילוט. בעוד שהאולטרה קיצוניים הצהירו שאיראן תתקוף, הנשיא פזשכיאן דרש להסתפק בתקיפת "מתקן של המוסד" בכורדיסטן, ורמז לסכנה לייצוא הנפט של איראן מתגובה ישראלית. הפעם, כשהוא באמצע, החליט חמינאי שלא לתקוף.
ב־17 בספטמבר התפוצצו 5,000 הזימוניות בלבנון. טהרן שתקה. בכך חזרה לגישתה המסורתית, שלפיה מה שקורה בלבנון ובסוריה נשאר שם, כלומר, שתגובה תבוא מחיזבאללה. ב־27 בספטמבר ישראל חיסלה את נסראללה בביירות. חיסול נסראללה הכריע את הכף: אפילו הנשיא הפרגמטי לא התנגד כעת לתקיפה ישירה של ישראל, והיא הגיעה ב־1 באוקטובר.
התשובה הישראלית באה בשבת. איראן הזהירה מפגיעה בנפט, בגרעין ובמטרות ממשל. ארצות הברית לחצה, ישראל הסכימה. הפגיעה במטרות צבאיות הייתה קשה, אך הותירה לטהרן אפשרות להצהיר שישראל נכשלה. כך עשו מיד דוברי המשטר, אך אתמול בבוקר באה ההכרזה של יו”ר הפרלמנט, הגנרל מוחמד באקר קאליבאף, קיצוני פרגמטי בדומה לחמינאי: “התגובה האיראנית היא בלתי נמנעת”. כוונתו כנראה לתקיפה ישירה, אך אולי לפיגוע טרור, או להפעלת העיראקים, החות’ים, או הטילים הכבדים של חיזבאללה. סתם ולא פירש.
בטהרן שני המחנות ערוכים למאבק: האולטרה קיצוניים ידרשו תקיפה ישירה מיד וריצת אמוק אל הגרעין. הנשיא הפרגמטי וממשלתו יציעו דרכים אחרות, וחמינאי יימצא באמצע. עד שרוסיה תשדרג את ההגנה האווירית האיראנית, הסיכונים לאיראן עצומים. לכן, נטיית חמינאי תהיה להבטיח פעולה בעתיד, ובינתיים לסגור את האירוע. אך הכל עדיין פתוח.
הכותב הוא מרצה באוניברסיטת חיפה