"בואו אליהם לבתים, תדפקו בדלת, תראו אותם, תיגעו בהם". את המילים האלה אמרה לי אתמול אמא שכולה. אמא ששנה שלמה ראתה את בתה שיראל, שורדת טבח הנובה, הולכת ודועכת מול עיניה. עד שכבתה.
שיראל גולן ז"ל שרדה את זוועות שבעה באוקטובר, אבל את המלחמה על נפשה היא הפסידה. והיא לא לבד. בזמן שאנחנו במלחמה יש כאן מלחמה נוספת, שקטה, שגובה מחיר כבד. מלחמה על הנפש של דור שלם. בכל פעם שאני פוגשת ניצולים מ־7 באוקטובר ומשפחות של נפגעי טראומה נפשית אני שומעת את אותו סיפור: "המערכת לא מגיעה אלינו". הגופים דורשים מאנשים שבורים להילחם בבירוקרטיה, למלא טפסים, להתחנן לעזרה. במקום להושיט יד אנחנו מציבים בפניהם חומות של נייר.
אבל הסיפור של שיראל הוא לא רק סיפור על כישלון המערכת. הוא סיפור על העתיד שלנו כחברה. כי בעוד כמה שנים, כשהפצעים הפיזיים כבר יגלידו, הפצעים הנפשיים ימשיכו לדמם. ואז נמצא את עצמנו עם דור שלם של צעירים שנושאים צלקות שאף אחד לא טרח לטפל בהן.
אני קוראת מכאן לשר הבריאות להקים תוכנית חירום לאומית עכשיו. נדרש מערך חירום של מטפלים שיגיעו עד הבית. כי אם לא נעשה את זה עכשיו - נשלם על זה בדם בשנים הקרובות. זה לא עניין של תקציב, זה עניין של סדרי עדיפויות. בדיוק כמו שהמדינה יודעת להתגייס למבצע צבאי, היא חייבת להתגייס למבצע הצלת הנפש של אזרחיה. כי מה המשמעות של ניצחון צבאי אם בסופו נישאר עם חברה פצועה ושבורה?
שיראל היקרה, המוות שלך הוא תמרור אזהרה בוהק. הוא זעקה שאי אפשר להתעלם ממנה יותר. אני מבטיחה לך - ניאבק כדי לשנות את המערכת. ניאבק כדי להביא את העזרה עד הבית. כי אם לא נעשה את זה - אם לא נטפל עכשיו בפצעים הנפשיים של החברה הישראלית - לא רק שנאבד עוד צעירים כמו שיראל. נאבד את עצמנו כחברה.
אני כל כך מצטערת שיראל שלא קיבלת את העזרה הדרושה. אני מבטיחה להמשיך ולזעוק את קולך, גם כשאת כבר לא כאן, כדי שאחרים יקבלו את מה שצריך. יהי זכרך ברוך, ילדה יפה.
הכותבת היא חברת כנסת לשעבר (ימינה), יו"ר עמותת עורף סגול ופעילה חברתית לקידום זכויות, נגישות ושוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלויות