אז לאחר כמעט חודש של מילים ולחצים ועוד מילים בוצעה (ליל 26-25 באוקטובר) סוף סוף מתקפת התגובה הישראלית באיראן. בניגוד לים המלל שנשפך באולפני התקשורת ול-BUILDUP המשמעותי לתקיפה שבוצע על ידי הדרגים המדיני והצבאי, התקיפה התמקדה במטרות צבאיות בלבד (ולא במטרות אנרגיה, שלטון או גרעין).
השיח שהתפתח מיד לאחר התקיפה מתאפיין בשתי גישות עיקריות: האחת הטוענת כי זה המבצע מוצלח מאין כמוהו, שהזמן הוא שיוכיח את הישגיו, ואילו הגישה השנייה גורסת כי מדובר במבצע "דרדלה" המהווה פספוס משמעותי של הזדמנות אסטרטגית ייחודית.
ישאל את עצמו הקורא המבולבל ששמע וקרא הרבה מילים בנושא - אז איזו גישה היא הנכונה? האם יש בכלל אפשרות לקבוע כעת?
אז ראשית יש לסדר את השיח שלנו. השיח בתקשורת מתאפיין בעירוב בין תחומים שלא בהכרח ניתן להשוות ביניהם בדרכנו להעריך את משמעויות התקיפה.
נבחין בין שתי רמות עיקריות של השיח - המישור הצבאי והמישור האסטרטגי.
במישור הצבאי
היגיון אסטרטגי: "קילוף שכבת יכולות צבאיות איראניות" - כאלו שמאיימות על ישראל ו/או פוגעות בחופש הפעולה הצבאי של ישראל לפעול באיראן ויצירת הרתעה מעימות ישיר עם ישראל.
שיטת הפעולה: לראשונה "פתיחת מעטפות" חסרת תקדים של תקיפה באיראן במבצע מורכב מאוד ועתיר משאבים ותיאום עם שותפות (בדגש לארה"ב).
הישגים עיקריים לפי פרסומים זרים:
השמדת הרכיבים המרכזיים המשמשים לייצור דלק מוצק לטילים ("מערבלים פלנטריים" – ציוד שאיראן חייבת לייבא וייצורו מחדש עשוי לארוך כשנה).
השמדת ארבע סוללות הגנה אווירית מתקדמות מתוצרת רוסית ( S-300) שהגנו על טהרן ועל מתקני גרעין ואנרגיה.
פגיעה במפעל איראני לייצור כטב"מים.
תקיפה סמלית על מתקן ביטחוני בעיר פרצ'ין בו בוצעה בעבר פעילות הנוגעת לגרעין.
תקיפה גם בסוריה של סוללת הגנה אווירית קדומנית.
המשמעות:
עליונות אווירית ישראלית מוחלטת בשמי איראן ומודיעין מדויק ישראל.
סיכול יכולת איראנית משמעותית לתדלק את טיליה - דבר שיחייב את איראן לערוך "כלכלת חימושים" זהירה ומוקפדת בשימוש באמל"ח זה לעבר ישראל, וסביר שישפיע מאוד על תוכנית הטילים האיראנית בטווח הזמן הקרוב.
תקיפות סמליות על סוללות הגנ"א במרחב טהרן ומתקני גרעין ואנרגיה הממחישות לאיראן עד כמה היא חדירה ובלתי מוגנת ועד כמה מוכנותה נמוכה להתמודד עם התקיפה הבאה, אם תהיה כזו.
בשורה התחתונה: מבצע לפגיעה צבאית ביכולת הצבאית העיקרית המאיימת על ישראל הכולל גם "ניקוי הדרך" לסבב הבא אם יתקיים ומרכיבים של התרעה מפניו.
במישור האסטרטגי-מערכתי
היגיון אסטרטגי: תגובה ישראלית "סוגרת" ולא "פותחת", המתמקדת באיראן עצמה ובעימות הישיר עם ישראל (מבחינה צבאית).
שיטת פעולה: ניסיון להימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים, וניסיון להעניק לאיראן מרחב הכחשה שימנע הסלמה ויצירת סבב נוסף של מתקפות הדדיות.
הישגים עיקריים:
תיאום הדוק עם ארה"ב ופתיחת מעטפות משותפת בהגנה (כולל לראשונה מזה זמן רב BOOTS ON THE GROUND), ובסיוע מקדים (מודיעין) ותוך כדי (היערכות לחילוץ צבאי מאיראן).
רתימה שוב של שותפות אזוריות בדגש לירדן.
הימנעות מהסלמה לפני הבחירות בארה"ב – היעתרות לדרישה האמריקאית שלא ליצור הסלמה שתשפיע פנימית בארה"ב.
משמעויות:
התמקדות באיראן כאיראן ולא באיראן כראש התמנון של ציר ההתנגדות.
איראן חשופה ופגיעה - תיתכן הרתעה מפני מהלכי המשך ישירים בעת הנוכחית, אבל לא מפני המשך הפעלת ציר ההתנגדות וניסיון לשקמו.
סבירות לתגובת נגד לאורך זמן – הסתערות לעבר הגרעין כתעודת ביטוח במקום כל אלו שנכשלו.
תקיפה ישראלית מדויקת למול תקיפה איראנית סטטיסטית שפגעה גם באזרחים וברכוש אזרחי רב.
העולם הערבי וציר "הסכמי אברהם" – תגובות ראשוניות שמגנות את התקיפה הישראלית הן כ"מס שפתיים" בלבד, אולם אפשר להעריך שהיו מדינות שהיו מעוניינות בשילוב מטרות נוספות שישפיעו תודעתית על ציר ההתנגדות כולו.
תודעה רחבה – לא במשחק לפי שעה.
אם לתמצת - ישראל בחרה להתמקד ביכולות הדו קרב האיראניות הצבאיות מולה – לקלף ממנה יכולות מהותיות שמותירות אותה עירומה הן ביכולותיה ההגנתיות והן בהפיכת היכולת ההתקפית המרכזית של איראן מולה (הטילאות) למוצר מתכלה (עם קושי מהותי מאוד לחדש מלאים - לפחות לטווח הזמן הקרוב). כל זה כלשעצמו אמור להרתיע את איראן מעימות ישיר נוסף עם ישראל בעתיד הקרוב, ובקיצור זו הכנה לסבב העימות הבא מול איראן אם וכאשר יהיה כזה.
לעומת זאת, ישראל בחרה שלא לנקוט בפעולות שמשרתות את הצורך העכשווי לפצוח במאמץ מדיני שמטרתו היום שאחרי ומציאות אזורית חדשה. לדוגמה - לסמן קווי תיחום להפעלה האיראנית של ציר ההתנגדות מולה והחליטה שלא לנקוט בפעולות שעניינן צמצום מרחב ההכחשה האיראני לתוצאות התקיפה - קרי שלא לבצע גם כמה תקיפות סמליות המיועדות לחולל שיח פנימי תודעתי באיראן פנימה ובציר כולו.
המשמעות הישירה בעיניי היא (ואני מתנסח בזהירות כי ההיגיון האיראני עשוי לפעול אחרת במידה שיחליט לאחר שיעכל את תוצאות התקיפה כי נשברה כאן מסה קריטית) - סבירות שאיראן תימנע מעימות חזיתי ישיר עם ישראל בתקופה הקרובה, אבל לא תעצור את ניסיונותיה להשפיע על "היום שאחרי" ולשקם את חגורת האש של שליחיה באזור ולפגוע באמצעותם בישראל, ולא תימנע (ואולי אף תסתער), לפי שעה, לעבר הגרעין מתוך ניסיון לעטות על עצמה שוב יכולות שיהוו תעודת ביטוח מפני תקיפות ישראליות נוספות.
סביר שהתגובה הישראלית שנבחרה הייתה כפופה עמוקות לגבולות שהציבה ארה"ב ולדרישותיה, במיוחד בתקופה רגישה זו שלפני הבחירות בארה"ב, כך ש"פירוק איראן" לא עמד בכלל על הפרק, וספק אם ישראל תוכל לפעול בעניין זה לבדה.
ולכן בשורה התחתונה, בבואנו לקבוע אלו משתי הגישות היא הנכונה (הצלחה פנומנלית או "דרדלה") - התשובה היא תלוי לאיזה מישור מכוון כל אחד מבעלי הדעה.
לשיטתי מדובר ב"גם וגם", כאשר אני סבור שככלל רצוי שהפעלת כוח צה"לית לא תתמקד בקבוצת מטרות מסוג אחד בלבד, ונכון תמיד ליצור תמהיל ממשפחות שונות של מטרות. במזרח התיכון שבו לתודעה ולשיקולי הכבוד יש משמעות רבה, חיוני בעיניי בכל שיח (מילים וטילים) עם הנהגה של מדינה כלשהי/ארגון כלשהו, "לעבור" גם דרך האוכלוסיה / ציבור. לא במובן של תקיפה ונזק, אלא במובן של יצירת תודעה סמלית שתיצור שיח בקרב האוכלוסיה ותיצור לגיטימציה שלילית לאותן הנהגות להמשיך במעשיהן, כמו גם חיזוק תודעתי מורלי של השותפות שלנו (מדינות המפרץ והסכמי אברהם, בדגש לסעודיה).
תמהיל שבו נבחרות ובצדק רב המטרות שהותקפו, אבל לא כולן בעיקרון של "רחוק מן העין רחוק מהלב" – אלא בתוספת של מספר מטרות (ללא נזק בחיי אדם) שתקיפתן תורגשנה, תיראה ותצולם על ידי הציבור בעיר אחת/מספר ערים באיראן (בדומה למטרות האזרחיות שהותקפו ונפגעו בישראל ולהשפעה שהייתה לתקיפה על הציבור) - משטחים פתוחים בקרבת אתרים אסטרטגיים כמסר מרתיע ועד לפגיעה פיזית במתקנים של המשטרה האזרחית וכוחות הבסיג' שהם האמצעי העיקרי לשליטת המשטר האיראני באוכלוסיה שלו (ללא נזק בחיי אדם).
ההד שזה היה יוצר ברשתות החברתיות באיראן עצמה ובעולם הערבי בכלל, היה של הקרנת כוח משמעותי של ישראל ובעקבותיו התקרבות, שכה נחוצה בימים אלו לטובת היום שאחרי והמציאות החדשה באזור, של מדינות ערב לכוח החזק – ישראל, כולל פתיחה מחודשת של הדרך לנורמליזציה עם ערב הסעודית גם ללא הסוגיה הפלסטינית.
במובן הזה יתכן שישראל פספסה כאן הזדמנות היסטורית, כי לאחר הבחירות בארה"ב תמונת המצב עלולה להשתנות דרמטית.
אבל, גם אם לא נבחר התמהיל המדובר, אני עדיין סבור שניתן לבחון לאלתר האם אכן התקיפה השיגה הרתעה מול איראן - לנסות לדחוק באופן מעשי את רגליה של איראן מגבולותיה של ישראל.
כיצד? פשוט - למול החולשה האיראנית הנוכחית וההזדמנות שנוצרה גם כתוצאה מהתקיפה הישראלית באיראן - יש לדרוש מאיראן, בתיאום עם ארה"ב להוציא את כוחות "משמרות המהפכה" מלבנון ומסוריה כסוג של אולטימטום. אם הצלחנו הרי שמתקפת התגובה הצליחה, ואם לאו – יתכן שנידרש, לאחר הבחירות בארה"ב, לסבב נוסף מול איראן, הפעם בתמהיל רחב וקטלני יותר.
הכותב הוא סא"ל במיל' עמית יגור, לשעבר עוזר ראש החטיבה האסטרטגית וסגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון של צה"ל ובכיר במודיעין