בימים הקרובים תעלה, קרוב לוודאי, הצעת חוק המכונה בטעות “חוק הגיוס”, במקום להיקרא בשמה המהותי: חוק ההשתמטות. כבר שנים רבות עומדת סוגיית הגיוס לצה”ל על סדר היום הציבורי. סוגיה זו עולה ביתר שאת בימים אלה, שבהם מחרפים נפשם צעירים רבים, ביניהם בעלי משפחות.
בין הלוחמים, ובין הנופלים בקרבות, ישנם רבים ששומרים על ההלכה קלה כבחמורה, ומכונים בני הציונות הדתית. מתברר שניתן להגן על המולדת ולשמור על אורח חיים דתי, ואף לקחת במקביל פסק זמן מהלימוד בישיבה. רבים מבני הישיבות, בסדיר ובמילואים, הם הורים לילדים, או צעירים שזה עתה נישאו. אחרים טרם הקימו משפחה. וכולם נכונים לשלם בחייהם עבור החובה להגן על ארצם.
מתברר שיש ציבור גדול שחושב שאין זה מחובתו המוסרית ומחובתו האזרחית להשתתף בלחימה על חיינו. בתירוצים שונים ומשונים, שבינם ובין ההלכה אין דבר וחצי דבר, אזרחים אלה חומקים מהשירות הצבאי בחסות פרנסיהם הפוליטיים ומאיימים ללא הרף “נמות ולא נתגייס”. הפטור מגיוס תחת השם המפוצץ “תורתם אמנותם” פתח את הפתח להשתמטות עבור עשרות אם לא מאות אלפי פחדנים, שאינם יראי שמיים אלא יראי מלחמה ושאמנותם היחידה היא אמנות ההשתמטות מהגנה על עצמם ועל אחיהם. זאת ועוד, השירות הצבאי עלול, מבחינתם, חלילה וחס, לגרום לכך שייאלצו לעבוד לפרנסתם לאחר השחרור, בשעה שהמשך החיים על חשבון אחיהם קורץ להם מאוד.
כל מי שחרד לעתידה של ישראל ולקיומנו כאן, באזור רווי מלחמות, חייב להתייצב למערכה על גיוסם של כל בני ה־18, בלי “שטיקים” ובלי “טריקים”. הגיע הזמן ששר הביטחון, בתפקידו כפוקד, ישלח צווי גיוס לכל וידאג שהוראתו זו תיאכף.
בימים אלה אין מקום למשא ומתן עם פוליטיקאים חרדים על מכסות ופטורים. המכסה היחידה שחייבת לעמוד בפני כל ישראלי היא מכסת “כולם מתגייסים”. אין לאיש פטור מלחימה על החיים, ומי שחושב שתפילותיו מצילות חיים, יואיל נא להתפלל בטנק או באכזרית, כשנשק בידו לצד סידור התפילה. נוכח האיומים והסכנות הניצבים לפנינו, אין לנו הלוקסוס להעניק פטורים שונים. לאחר 76 שנות קיום המדינה, עבר מהעולם הנימוק שניתן למתן הפטור בימים שלפני הקמת המדינה: “אחרי השואה, שבה נרצחו אלפים רבים של רבנים ובני ישיבות, יש להכשיר דור חדש של מורי הלכה כדי שגחלת עמנו לא תדעך”.
פחדנות אינה תפיסת ישראל והשתמטות אינה גישה יהודית. כולי תקווה שלא יימצא רוב בכנסת לחוק שמעודד אותן.
הכותב היה ממייסדי תנועת “עם אחד גיוס אחד" בתחילת שנות ה־2000