מדיניות החוץ האיראנית התמקדה בשנים האחרונות בהשגת השפעה בכמה זירות באזור, כדי שיהיו באמתחתה קלפים מרובים ומשופרים מול ישראל. הרציונל מבחינתה גרס שהאיום על ישראל ממספר חזיתות עשוי להניא את ישראל מלתקוף את מתקני הגרעין. מדיניות זו הוכתרה בהצלחה לא מבוטלת: חיזבאללה היה חוד החנית, חמאס אימץ “אוריינטציה איראנית” (אומנם פחות משמעותית מעמיתו בלבנון), והחות’ים בתימן התגלו כפרטנר אמין. מדיניות זו התממשה מ־8 באוקטובר, בניואנסים שונים בחזיתות השונות. שתי זירות נוספות מילאו תפקיד פחות מרכזי: עיראק וסוריה.
בשבועות האחרונים ישראל פגעה משמעותית במרבית הזירות. לא זו בלבד, שתי היריבות – ישראל ואיראן – עברו לעימותים ישירים, האחרון בסוף השבוע האחרון. אז מה השתנה?
בלבנון: חיסול ההנהגה של חיזבאללה, והפעילות הצבאית הקרקעית בדרום לבנון, פגעו קשות בארגון. לבנון מנסה לנצל את חולשת חיזבאללה כדי לעשות סדר בביתה, אם בבחירת נשיא שלא יהיה תלוי בחיזבאללה, ואם בחזרה למתכונת הסדרית מול ישראל בנוסח 1701; בעזה: הפגיעה בחמאס, כולל בהנהגה, קשה ומשמעותית. צה”ל נותר בשטח, אך בינתיים ללא מדיניות יציאה ממנו; בתימן: החות’ים התבררו כשותף חשוב מבחינת טהרן. הם הצליחו להטריד את ישראל עד הפגיעה הקשה בנמל ח’ודיידה, אבל עיקר תרומתם נוגעת לשיבוש התעבורה הימית בבאב אל־מנדב; בעיראק: המיליציות הפרו־איראניות במדינה תרמו את חלקן באופן שהוסיף חזית לישראל; בסוריה: “הפתעת השנה”. משטר אסד הבהיר שאינו מעוניין להצטרף לחגיגה, ולפגוע במאמציו (המוצלחים) בשנים האחרונות לנרמול יחסיו עם מדינות ערב, ובמידה מסוימת עם המערב.
תמונת המצב מהווה אתגר לטהרן. הפגיעה הקשה ביותר היא בחיזבאללה, שהיווה את היהלום שבכתר באסטרטגיית “אחדות הזירות”. איראן מבקשת למנוע פגיעה נוספת בכוחו, ומבחינתה, עדיף להתכנס למהלך מדיני שיסיים את הסאגה בלבנון.
חמאס הוא סיפור אחר. האוריינטציה האיראנית שאימץ תעמוד למבחן לאחר חיסול סינוואר וחלק מההנהגה מחוץ לרצועה. נותר לראות כיצד יעצב הארגון את דרכו. הרבה תלוי בדרך שבה ישראל תבחר להתמודד עם הזירה הפלסטינית בכלל.
איראן מנסה לגרור את עיראק למעורבות עמוקה יותר, אולם נתקלת בחוסר התלהבות מצד הממשל בבגדד; סוריה, כאמור, מבהירה את אי־רצונה לפגוע במה שהמשטר רואה כדרך חזרה לקונצנזוס האזורי.
ומה מבחינת ישראל? המכות הצבאיות על חמאס וחיזבאללה שינו לטובה את תמונת המצב בשתי הזירות, ופתחו אפשרויות למתווה משופר, אם ישראל תשכיל לעשות כן. העימותים הישירים עם איראן, שנשענים על תמיכה אמריקאית השיבו תחושת ביטחון עצמי חשובה. הפיתוי שעומד בפני ישראל, ולמען ההגינות, כמעט בפני כל שחקן בנסיבות דומות, נוגע לשאלה מתי ואיך יש לתרגם את ההצלחה הצבאית למטבע מדיני ואסטרטגי. האם יש צורך ב”עוד קצת לחץ צבאי”, או שדי במה שהושג? הדעת, ולצערנו גם ההיסטוריה, מוכיחות ששחקנים אינם עומדים בפיתוי ל”צעד צבאי נוסף”. בפני ישראל הזדמנות לעצב מציאות חדשה, משופרת, אף אם לא מושלמת, בשלוש זירות: בלבנון, לחתור למתווה מחוזק של 1701 ואולי גם לבחירת נשיא עצמאי; בעזה, “לחבק” את המוכנות הבינלאומית לשיקום הרצועה ולהשיק תהליך מדיני שימסמר את החלשת חמאס; ובסוריה, לעודד את אסד בניסיון ההשתחררות שלו מאיראן.