מטוסינו שבו בשלום לבסיסם אחרי מופע מרהיב של טייסים ונווטות, עם פגיעות מדויקות ואסטרטגיות ב"ראש הנחש" איראן. העולם כולו מביט בנו בהשתאות ורואה כיצד המדינה הקטנה, שבקושי רואים אותה על מפת המזרח התיכון, היא היחידה שמעיזה להתמודד עם מחוללת הטרור הגדולה ממזרח.
אי אפשר שלא להתפעל מהנועזות, מהכישרונות, מהנחישות ומהיצירתיות. ובאותה נשימה, איך אפשר להסביר את הדיסוננס הזועק לשמיים, של חוסר האונים הלאומי, של אפס בתפיסת המציאות. ממש לא ברור מה קורה כאן אצלנו. בפנינת המזרח התיכון, במדינה שנחשבה עד לא מכבר הנס הירוק במדבר, הסטארט־אפ ניישן, עם החוצפה, החשיבה מחוץ לקופסה. ה"אור לגויים".
מה צריך עוד להתרחש כדי שנפנים, כדי שנבין שאנו נלחמים הפעם ממש על קיומנו? מעל כל במה ראשי מדינות מכריזים שצריך למחוק את ישראל – מדינה ריבונית, חברה באומות המאוחדות, שקמה על חורבות השואה – ואף אחד לא קם, כאילו כלום. ישראלים ויהודים צריכים להסתתר בעולם, ללכת בין הצללים, לדבר בשפות אחרות ולהסתכל כל הזמן מאחורי הכתף. בנות ברית מאיימות באמברגו נשק וסיוע, בעוד אנו נלחמים על נפשנו.
ואצלנו שוב הדגל יורד לחצי התורן והמדינה מכריזה על עוד יום אבל לאומי, כאילו שזו לא שנת האבל הלאומי הכי מחרידה בתולדותינו עם מספרים שזועקים לשמיים של חללי מערכות ישראל ואזרחים שנרצחו. כשכמעט כל בוקר מתעוררים עם "הותר לפרסום" שובר לב, או עם אירוע ירי או דריסה שקורע משפחות לרסיסים.
ועם כל זה, עדיין אנו לא מפנימים - והרע מכל ממשיך בתוכנו, כאן ממש בקרבנו. אש ותבערה, נלחמים זה בזה, מסתכלים בשאט נפש איש ברעהו, אחוזי שנאה תהומית, כאילו כולם גויסו על ידי האיראנים ועובדים בשליחותם.
אני אומרת לאיראן, חבל על המאמץ והכספים שלכם לבוגדים פוטנציאליים. יש לכם שלוחים מתנדבים, גם כאלה שמשתלחים ברמטכ"ל, בחיילים ובטייסים. ובצד השני, כאלה שמקללים את ראש המדינה וכאלה שעסוקים בטקסים על פי מגזרים. כאילו היינו כולם על הטיטניק – תנו לנו פסטיבל, ויהיה בסדר.
קריאת השכמה זועקת, הצילו! כולם חייבים להתעורר. כן, כולנו. מימין, משמאל. אנו על פי התהום, החיילים הגיבורים ממשיכים לרוץ קדימה, גם אם השחיקה קיימת, והיא מתחזקת והולכת, המפקדים הנפלאים ממשיכים וקוראים: "אחריי". ואני מצפה שכל חברי צמרת ההנהגה מקצה לקצה יצטרפו ויישבו יחד. שירכזו את כל המאמץ, הכישרון, היצירתיות והחוסן כדי להציל אותנו מעצמנו ומהרוצים לכלותנו. כאגרוף אחד, כאיש אחד, קואליציה ואופוזיציה, וכולנו חייבים להתגייס למשימה החשובה מכל, הישרדות. פשוט אין לנו אופציה אחרת.
לא, אני לא נאיבית. הייתי כאן מאחורי הקלעים של מהלכים רבים. עשרות שנים. בימים של מלחמות קשות, מבצעים מיוחדים וחתימות על הסכמי שלום על השטיח האדום, וגם במפגשים רגישים וסודיים שקבעו גורלות.
הפעם אנו בשעת מבחן גורלי, שאלה של קיום, לנו לילדינו ולדורות הבאים. נדרשים גדלות רוח, אומץ לב אישי ומדיני וגם נכונות לשלם את המחיר. זו העת לבנות כוח פנימי, להסתכל מעל האינטרסים הצרים, לבנות מערך לאומי רחב, ישראלי, נאור, שיחבר את כולנו. לפרוס מצע של ריפוי והבראה, שמושתת על ערכים, שייתן לכולם הרגשת שייכות, ושיעניק לנו תקווה. העם הזה ראוי לכך.
הכותבת היא לשעבר סמנכ"לית בית הנשיא ומייסדת ויו"ר חוג הידידים של מרכז פרס לשלום ולחדשנות