צריך להכיר את נתניהו קצת, ואני מכיר אותו לאורך שנים ארוכות, כדי לדעת שהפרסומים על הלשכה הדולפת יביאו לתגובה מהירה, מהירה מאוד. נתניהו רגיל לשלוט בסדר היום. זה אחד מסודות ההצלחה שלו. הוא יודע כי יש לקבוע את הכותרת של העיתונים, של מהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה - המוביל מנצח.
"אז יאללה חבר'ה", הוא אמר ביום ראשון, "יוצאים לצפון". "צפון", הם אמרו לו, "הרי הישובים מחכים לך כבר חודשים וראשי הישובים זועמים שאינך מגיע", ונא לא לשכוח - רק ביום שישי, שלשום, החלטנו לדלג על ההטבות לצפון בעקבות המלחמה. סמוטריץ' סרב לפגוש אותם. רק צרות. "אין דבר", אמר, "קטן עלינו. לבנון הלוך ושוב, הצהרה ליד הגבול, מפגש עם לוחמים, זה בשליטה שלנו והביתה".
זה עבד, חלקית. הניסיון וההיכרות העמוקה עם התקשורת וההבנה איך היא עובדת הובילו לתוצאה הצפויה. בראש החדשות היה, כמובן, ראש הממשלה בגבול הלבנון וההצהרה המתחייבת לתקשורת, אבל אז כבשה "הפרשה המטלטלת" את המהדורות והמשיכה את הטלטלה הגדולה של השבוע האחרון.
אל תשאירו את הילדים שלכם מאחור? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה ללימודי אנגלית בשיטת AI
בשנים שעבדנו ביחד, מהשגרירות בוושינגטון בתחילת שנות ה-80 בואך מלחמת המפרץ וועידת מדריד, זה היה נתניהו נבון, מתוחכם, אשף התקשורת ויחסי הציבור. הסברה - זה הוא. בוושינגטון היטיב לחדור למעגלי ההשפעה השונים, ובעיקר הגיע לצמרת העיתונות הכתובה והמשודרת וכוכביה. הם עלו אליו לרגל. כך גם בתפקידיו הבאים באו"ם ובמשרד החוץ. הקלקולים החלו שנים אחר כך. אתה מסתכל על ההסברה הצולעת, חסרת מעוף של ישראל במלחמה הזו ומסרב להאמין - היתכן שביבי שם?
עבור נתניהו זאת הייתה מתנה נפלאה: תקנים, תקציב, וכמובן כלי מהמדרגה העליונה להוביל את ישראל בשדה ההסברה הבינלאומית. אבל נתניהו, כמו נתניהו, החליט לסרס את המערך הזה, נמנע מלמנות לו מס' 1, הסתפק במספר 2 והחליט - ההסברה, כמו תמיד, תהיה הפריבילגיה שלו ושלו בלבד.
למלחמת "חרבות ברזל" הוא נכנס בעמדת חולשה והבין מיד כי התקופה הקרובה תהיה בסימן נושאי ביטחון; נושאים מדיניים, חשובים ככל שיהיו, נדחו הצידה. "מצוין", קבע, "מוכרחים דובר לענייני צבא". ואיך הוא ידברר? תחת התואר "גורמים ביטחוניים". התקשורת הגיבה בהרמת גבה. בדרך כלל "גורמים ביטחוניים", בקוד המקצועי, זה משרד הביטחון ולא לשכת ראש הממשלה. אבל התקשורת התעלמה מן העיוות הזה - היא דחתה את התואר אבל השתמשה במידע שהועבר אליה.
מכאן מתקצר המרחק למבצעי השפעה בקרב הציבור הישראלי. פיתוי גדול להשפיע על התמיכה הציבורית במשפחות החטופים ולתפור סיפורים שמהימנותם נתונה בספק. סיפור אחד על אסטרטגיית החמאס, שנועדה לערער את תמיכת הציבור במשפחות, והאחר - רצונו של סינוואר לחמוק מעזה ועימו חטופים שאותם יעביר לאיראן. שני הסיפורים נמסרו לבמות תקשורת מן השורה השנייה והשלישית ופורסמו, אך התפרים היו גסים והם נפרמו במהרה. גם הכחשות משרד רה"מ וגם בדיקה לעומק לא סייעו. התוצאה: פרשת ווטרגייט הישראלית, חלקה לוטה בערפל וחציה האחר מעלה ריח של צחנה.
האם ייתכן כי בסביבתו של ראש הממשלה פעלו האנשים האלה? מי אישר הפרסומים? כיצד הגיעו מסמכים לידי האנשים הלא נכונים, ללא סיווג ביטחוני מתאים, וכמובן - כיצד עשו דרכם לתקשורת? לשאלות אלה אין בשלב הזה תשובה. נחכה.
אבל בסופו של דבר צריך לומר במלוא הכנות: העניין העיקרי אינו במבצעי השפעה כושלים מבית ומחוץ, אלא המלחמה הקשה המתנהלת עתה. האם ייתכן כי בשעה שחיילי צה"ל נאבקים בגבורה, כבר למעלה משנה בדרום ובצפון, באותו זמן ממש מנהיגי המדינה שוקלים לפטר את שר הביטחון ומנהלים קרב על דעת הקהל - איך לכוון אותה לכיוון הרצוי?
על זה קם ונופל הכל. ראש הממשלה אינו יכול להשאיר את הסיפורים האלה מאחורי דלתות לשכתו או משרדו. זה לא עבד ולא יעבוד. חובתו לדווח לציבור את האמת והאמת בלבד. חיילי צה"ל מסתכלים קדימה על אויביהם; מאחורי גבם מתנהלים קרבות של אנשינו באנשינו.
שיקולים ממלכתיים ומדינתיים הם, והם בלבד, רלוונטיים. רק הם חייבים להכתיב את מהלכיהם של קברניטי המדינה הזאת - רק הם, ולא טובתו האישית של איש. לנתניהו אין דרך אחרת, אלא לצאת עם האמת כולה לציבור. לא עוד "אכיפה בררנית", לא עוד "השב"כ וצה"ל נגדנו", לא עוד מכונת רעל שלעולם אינה נרתעת ואינה חדלה. עכשיו האמת, רק האמת, ומהר - לפני שהחיילים מסבים פניהם לאחור ומגלים שנשארו לבד.
תא"ל (מיל.) ד"ר נחמן שי הוא דיקן המכון ללימודי יהדות, שימש בעבר שר התפוצות ודובר צה"ל.