הפרשה הביטחונית שמטלטלת בימים אלה את המדינה ואת המערכת הפוליטית, וכפי הנראה עוד תעורר גלים רבים, מזכירה במידה מסוימת את פרשת “עסק הביש” שעוררה ב־1954 קרע ומשבר חמור במערכות הביטחונית והפוליטית בישראל. בשל העובדה שפרשה זו התנהלה לאורך שנים תחת חיסיון ואיפול מוחלט, נמנע אז מרוב הציבור בישראל מידע על אודותיה.
פרשת “עסק הביש” גרמה להוצאתם להורג במצרים של שני צעירים יהודים, ד”ר משה מרזוק ושמואל עזר ז”ל, ולכליאתם של שישה צעירים יהודים אחרים לתקופות מאסר ממושכות במצרים. בהמשך, הפרשה אף הביאה למשבר פוליטי מהחמורים שידעה המדינה, כשבן־גוריון, ממקימי מפא”י, פרש מהמפלגה ב־1963 והקים ב־1965 את רפ”י, ואליו הצטרפו שמעון פרס, משה דיין, טדי קולק, יצחק נבון, צבי צור ואחרים. הפרשה הותירה צלקת עמוקה במערכות השלטון והביטחון ועוררה שאלות קשות על התנהלות המנהיגים ועל קבלת אחריות לגורלם של אלה הנשלחים על ידי ההנהגה לסכן את חייהם למען המדינה.
הסיפור היה זה: סטודנטים צעירים, חסרי ניסיון בסיסי בתחום החבלה, נשלחו על ידי יחידת אמ”ן, שהכינה אותם למשימה, לבצע פעולות חבלה במוסדות אמריקאיים בלב ערי מצרים הגדולות. המטרה הייתה יצירת חיכוך בין ארצות הברית למצרים על ידי יצירת מצג שווא שלפיו גורמים מצריים קיצוניים פועלים נגד מוסדות אמריקאיים במצרים. כשנחשפה החוליה ונחשף כישלונה טען ראש אמ”ן דאז, אל”ם בנימין ג’יבלי, שאת ההוראה לביצוע הפעולה נתן שר הביטחון באותם ימים, פנחס לבון. ואילו לבון טען את ההפך הגמור והטיל את האחריות לפעולה על ג’יבלי.
אפילו ועדת החקירה הממלכתית שמונתה על ידי ראש הממשלה, משה שרת, ופעלה בראשות השופט יצחק אולשן והרמטכ”ל בדימוס יעקב דורי, לא הצליחה לקבוע מי נתן את ההוראה ומי היה אחראי לפעולה הכושלת.
רק שנים רבות מאוחר יותר, ב־2018, כשלבון וג’יבלי כבר לא היו בין החיים, סיפרה דליה כרמל, שהייתה מזכירתו של ראש אמ”ן ג’יבלי, שהיא זו שהדפיסה מכתב מזויף, שהיה כביכול מסמך שייחס את האחריות למבצע לשר לבון. היא טענה שאת ההוראה לכתוב את המכתב קיבלה מקצין בכיר בלשכת ראש אמ”ן, וסיפרה שכשהחלו החקירות בנושא היא הופקרה ואיש בלשכת ראש אמ”ן, כולל ג’יבלי עצמו, לא התייחס אליה ולא גיבה אותה. כרמל היגרה לארצות הברית והיא חיה שם עד היום.
החלטת השופט מנחם מזרחי בסוף השבוע להתיר לפרסום חלק מפרטי פרשת המסמכים הסודיים חושפת חשדות חמורים לפגיעה בביטחון המדינה על רקע מסירת מידע מסווג שלא כדין, ולפגיעה בהשגת יעדי המלחמה ברצועת עזה. המוזר בפרשה זו הוא שראש הממשלה מתכחש לחשוד שעבד בלשכתו וטוען שאין לו קשר אליו, בשעה שמדובר באדם שפעל בקרבת ראש הממשלה במשך כשנה.
במקרה הנוכחי, אין ספק שיהיה קל יותר למצוא את מי שנתן את ההוראה “לטפל” באותם מסמכים רגישים. מהמעט שנחשף עד כה יש בהחלט מקום לדאגה. יש לקוות שבקרוב נדע יותר בעניין השאלה הגדולה: עד לאן הידרדרנו, וליתר דיוק, עד לאן הממשלה הזו מדרדרת אותנו?