אולי בעצם נתחיל מהסוף - זה היה צפוי. זה היה צפוי כי הציבור בארה"ב רוטן כבר תקופה ארוכה מדי על הסטטוס קוו הנוכחי. הוא לא לרוחו. כן, גם לא לרוחם של רבים מהמפלגה הדמוקרטית.
אם במקום לערוך בכל פעם מחדש באולפני החדשות מקצה הימורים בין הפאנליסטים על מי מהמועמדים יזכה ואם במקום לנתח את האישיות של כל אחד מהם בכל פעם מחדש היינו עוסקים מעט בניתוחי עומק של מה שעובר על ארה"ב שלא בהקשרי הבחירות ומסתכלים באומץ על ארבע השנים האחרונות, כנראה שגם אנו היינו מבינים שתוצאות הבחירות הללו היו צפויות. יותר מדי צפויות.
אנו טוענים הרבה, ובצדק רב, נגד הקונספציה שפשתה בשורות הדרגים המדיני והצבאי בישראל בכל הנוגע לחמאס ואולי גם לחזבאללה טרם ה-7 באוק', אבל לא משכילים לראות, את הקונספציה שפשתה לקראת הבחירות לנשיאות בארה"ב ואת הקריאה השגויה של המציאות של יותר מדי אנשים. בוודאי יש כאלו שיתלוננו על עצם ההשוואה, אבל אני עומד מאחוריה כי בשני המקרים משאלות לב והטייה מובנית, הביאו אותנו לטעות - תפיסת המציאות ולא המציאות עצמה.
כבר בחודש מאי הוביל טראמפ בהפרש משמעותי. הצעד שננקט מול זה היה כפייה עליו לפרוש והצבתה של האריס כמועמדת לנשיאות. זה לווה באופטימיות רבה שנמשכה לא פחות מכמה שבועות (שזה המון במונחי בחירות). אבל – זו הייתה אחיזת עיניים המתעלמת מהעובדות הבאות:
אישית: כסגנית נשיא האריס לא הרשימה בפעולה ולא בלטה. לאורך הקדנציה היא סבלה מזלזול בכלי התקשורת, כולל באלו הליברלים. כמועמדת – הייתה חלשה בהופעותיה אך במעט מביידן.
מעשית: ממשל ביידן לא היה מוצלח במיוחד הן במאפייני הפנים (מרקם חברתי, מדיניות רוווחה) והן במאפייני החוץ (המלחמה באירופה, הנסיגה מאפגניסטאן, המלחמה במזרח התיכון) וסביר שכל ממשל אחר היה זוכה לקיתונות של ביקורות ארסית, במיוחד אם היה זה ממשל רפובליקני.
כשמביטים בצורה מפוכחת וחפה ממשאלות לב על המצב, ניתן לקבוע כי הצד הדמוקרטי לא השכיל להציג אג'נדה שתענה על בעיות העומק שמעמיקות את הציבור בארה"ב. אותו ציבור שמאס בהלך רוחו בסטטוס קוו, התבקש ע"י הדמוקרטים, הלכה למעשה, להצביע בעדו.
הכישלון של הדמוקרטים להגיע אל פלחי האוכלוסיה שבהם היו תלויים (היספאנים, יוצאי אמריקה הלטינית ועוד) היה מדהים. רק בפנסילבניה מספר ההיספאנים שתמכו בטראמפ גדל מ-30 אחוזל-40 אחוז וזאת למרות העלבונות שטראמפ ואנשיו הטיחו בהם והבטחתם לגרש מהגרים.
בוויסקונסין שם תמיכת השחורים בטראמפ הייתה 8 אחוזים בשנת 2020 חלה עלייה משמעותית לשיעור של 20 אחוזים – וזה עוד כשהאריס היא האישה השחורה הראשונה שהתמודדה לנשיאות. גם בנושא ההפלות המלאכותיות שעליהן הימרו הדמוקרטים שיביאו הרבה נשים אל הקלפיות, אלו הצביעו עבור תיקונים בחקיקה במדינות עצמן ולא הצביעו לטובת האריס.
זו החמצה מאוד גדולה של מצב הרוח הציבורי בארה"ב, יצירה של אוסף הנחות שגויות על מניעי הבוחרים ועל הדחפים שלהם והתבססות עליו. לי זה נראה כאילו הדמוקרטים-ליברלים היו שבויים במנגנוני שכנוע עצמי המתבססים רק על מקורות מידע "שלהם", התבססו בתוך המחמאות לעצמם ללא כל ניסיון אמיתי להגיע אל האחר ולנסות להבין מה מניע אותו.
מקורות המידע שלהם, ערוצי התקשורת הליברלית, לא שאלו את השאלות הקשות באמת והעדיפו להתבשם ב"סקרים" ו"מגמות" שהיו יותר משאלת לב מאשר הנתונים בפועל בשטח (מצרף דוגמה של הבחירות במדינת איווה - מה נאמר לפני הבחירות ובכמה נחתמו התוצאות במדינה זו).
בסוף, כשאלו המאפיינים האישיים והסביבתיים ואליהם מצטרף גם היעדר אסטרטגיה ממשית, הכל ממול נראה כמו גל פופוליסטי שמפניו יש להתגונן בכל האמצעים. וכך בדיוק נוצרת תפיסת מציאות שגויה.
הגל הנגדי שבסוף ניצח היה ביטוי עמוק לחוסר שביעות הרצון בציבור האמריקני מהסטטוס קוו ומהתהליכים שעוברת החברה האמריקנית, וזה הלך והתעצם ככל שהממשל והצד הדמוקרטי שיכנע את עצמו שהכל טוב, שהוא מאוד מוצלח ולרקע אחד לא שם מראה אמיתית מול הפנים.
ומה קורה כשיש חוסר שביעות רצון משמעותי, שיש שיכנו אותו משבר? עולים מנהיגים כוחניים. אגב, זה לא חייב להיות דווקא מהימין (ע"ע לולה בברזיל ועוד מסוגו). תופעה שבעיני רבים במחנה הדמוקרטי תוארה בטעות כעליית הימין – אינה קשורה כלל לימין או שמאל פוליטיים. זו תופעה של מעמד הפועלים בארה"ב ובמדינות אחרות בעולם שמבקש את מקומו מחדש לאחר שנדחק במעט. המאפיינים החיצוניים של המעמד הזה הם לרוב בוטות וכוחנות ונימוסים ירודים ככלי להבעה עצמית, ובמובן הזה טראמפ על אף היותו מיליארדר פנה לאינסטינקט הבסיסי של רבים וטובים בארה"ב ויצר לעצמו תהילה של בן המעמד שעלה לגדולה (לא נכונה – תפיסת המציאות כבר אמרנו?) ובשל כך גם דמות להערצה, ובטח להצבעה עבורו (מספיק לבחון כמה מהגרים הצביעו עבורו על אף אג'נדה מאוד בעייתית עבורם בתחום).
האם התופעה הפסיכולוגית-חברתית שתיארתי כרגע היא אובדן הדמוקרטיה בארה"ב (או במדינות אחרות בעולם)?
אני ממש לא בטוח.
אין ספק שכך רואים זאת אנשי המחנה הדמוקרטי-ליברלי בעולם שבוודאי שואלים את עצמם מה קרה לבני האדם והאם הם באמת לא רואים את המציאות נכוחה. אני לעומת זאת, סבור שאין קשר לימין או שמאל פוליטיים מבחינת עקרונות ודעות, אלא יותר להיבטים פסיכולוגיים חברתיים שבהם נמצאים הגם הימין העמוק וגם השמאל הפרוגרסיבי שלא מתעניינים בסט הערכים של הדמוקרטיה הליברלית.
הרשתות החברתיות חוללו מהפכה שאת ביטוייה הפוליטיים אנו רואים כיום – כרסום מתמיד במוסדות המוסמכים שבהם רוכז עד כה רוב הידע, ומרד נגד ממסד פוליטי הומוגני למדי, אליטיסטי וליברלי. הביטוי בשטח - הקצנת השיח ויציאה נגד מערכת המושגים המקובלת (רציונליזם, תבונה), ובכלל זאת הצבעה למנהיג שיודע לזהות את זה, לאפיין את זה, להיות הקול של זה ולרכוב על זה. אבל זהו הביטוי בשטח. מאחוריו נמצא מרד נגד התצורה הנוכחית של הדמוקרטיה (ולא נגד הדמוקרטיה) וקריאה בוטה של מעמד הפועלים בארה"ב לאפשר לו את המקום שהיה לו בשנות השבעים שבו הרגיש בטוח, מוגן ושותף מלא, תוך שימוש בשיח קיצוני (כדי שיישמע) שיוצא נגד מאפייני העיקריים של הדמוקרטיה הנוכחית (ליברלית וניאו ליברלית, פרוגרסיבית, רב תרבותית ועוד).
אין ספק שהבנה נכונה של הדברים וקריאה טובה יותר של תהליכי העומק בחברה האמריקנית, הייתה מביאה לשיח נכון ומדוייק יותר, אבל כל עוד הצד הדמוקרטי בחר ליצור לעצמו תפיסת מציאות שגוייה ומנותקת (ע"ע קונספציה) איני מאמין שהיינו נתקלים בתוצאות אחרות.
מה שבטוח, אני סבור שיש שם הרבה מאוד שיעורי בית לעשות ולהפיק לקחים, ובעיקר להתחיל לדבר על הדמוקרטיה הליברלית ומדוע יש יותר ויותר שמחליטים לצאת נגדה.
גם כאן, אני סבור שהחיים אינם שחור או לבן אלא נעים בתווך של הצבע האפור, ובחירתו של טראמפ עשויה, בקונסטלציה כזו או אחרת להיות זו שדווקא מנעה מלחמת אזרחים בארה"ב. אולי ינסה כעת, בקדנציה השנייה שלו, לתת מענה לבעיות העומק, ואולי גם להוביל סוג של שינוי עולמי במאפייני הדמוקרטיה הנוכחית, תחת ההבנה ששותפות גדולה יותר של מעמד הפועלים בתהליך עשויה לשפר את התהליך מבלי לקחת אותו לכיוון של דיקטטורה כתחזיות האימים שנשמעות מפעם לפעם מאז בחירתו (אגב, בהקשרי חוץ, דווקא כהונתו הקודמת של טראמפ הצטיינה במתינותה היחסית ובבדלנותה).
בחירתו השנייה של טרמאפ מעידה כאלף עדים שגם בקדנציה הראשונה וגם כעת אין מדובר בסטיית תקן/עיוות חולף. זה ה-תקן החדש. וכדאי שכולנו נתרגל וננסה ליצוק תכנים חדשים/אחרים לסוג חדש של דמוקרטיה, כשעל המחנה הדמוקרטי ליברלי בארה"ב לעשות בדק בית משמעותי הן באשר לתפיסת המציאות והן באשר לחזון הכלכלי-חברתי החדש שהוא מבקש להציג לציבור תוך ויתור על סוג הדמוקרטיה שאליה הורגל עד כה ויצירה של משהו דמוקרטי חדש במקומו.
סא"ל במיל' עמית יגור, לשעבר סגן ראש זירה באגף התכנון של צה"ל ובכיר במודיעין זרוע הים