רשימתי הראשונה ב״מעריב״, בעריכתו של שמואל שניצר, לפני עשרות שנים, עסקה בצורך לגייס את בני הישיבות לצה”ל. סברתי אז שאולי אוכל להניע את המערכת הפוליטית לשנות את עמדתה במבט שנישא מעט קדימה, לעבר העתיד. מאז, דעתי רק התחזקה. אולם כשחזיתי בטלוויזיה בהפגנת צעירים מהמגזר החרדי נגד גיוסם לצה”ל חשתי זעזוע אמת.
ספונים עמוק בישיבות, צעירים אלה בנו את חוויית חייהם כשהם מתחפרים בהשקפת עולם בדלנית, המתנכרת כליל למאבקיה של המדינה. הם אמרו כי התורה אוסרת עליהם לשרת בצה”ל, ושיקרו. הם הדגישו כי אין בינם ובין המדינה מאומה. “אתם רציתם להקים מדינה, אתם תשרתו בצה”ל”, הטיחו ללא היסוס.
היו ביניהם אפילו כאלה שאמרו כי חבל שהקמנו מדינה יהודית ריבונית. ובתוך זאת, הם אינם שוללים את המצב שבו הם מתפרנסים מתקציב המדינה. ואין מדובר בדור המדבר. זהו דור העתיד של המגזר החרדי. כל זה ברור ובולט מדי, ואסור לנו לומר שיורד גשם כשיורקים לנו בפנים.
זוהי כיום בעיית הפנים החמורה ביותר של ישראל. המגזר החרדי מהווה כ־20% מהאוכלוסייה, ועל פי חלק מההערכות הוא צפוי להגיע בעוד כ־20 שנה ל־40% מהאוכלוסייה. אם במצב כזה צעירי המגזר עדיין לא ישרתו בצה”ל, המדינה עלולה להתמוטט.
במגזר החרדי מוכנים שאבות בישראל יעזבו את משפחותיהם וילכו להילחם, גם עבורם. מוכנים שאמהות ישלחו את בניהן ובנותיהן לסכן את חייהם למען המדינה, בעוד הם יימנעו, כתפיסת עולם נחושה, מלתרום לביטחון המדינה וימשיכו לחיות מעמלם של אלה המסכנים חייהם למענם.
צריך להיות מוכי עיוורון, מכורים לאשליות, או אטומי מוח ולב כדי לא להבין שאם לא נעצור את השתמטות החרדים משירות הביטחון, המפעל הציוני ההיסטורי, שמעורר התפעלות במקומות רבים בעולם, יתפורר מול עינינו. אנחנו מזריקים לעצמנו סיסמאות של הונאה עצמית, כמו “יחד ננצח”. איזה יחד זה, כשחלק מקריב את חייו למען המדינה וחלק אחר בוחר שלא לעשות זאת?
האשמה בוודאי אינה רק במגזר החרדי. מערכת פוליטית רקובה, של מפלגות ישראל לדורותיהן, טיפחה וממשיכה לטפח עיוות היסטורי זה מאז קום המדינה, בתחרות על “שלטון עכשיו”. אין קווים אדומים. אין עקרונות יסוד שעליהם אסור לוותר. מפלגות השלטון הן שאמרו לנציגי המפלגות החרדיות “מגיע לכם”, ומאז מנהיגי המפלגות החרדיות אומרים “מגיע לנו”.
ולמה מגיע? בשל העובדה שהחרדים לומדים תורה, דבר שאינו מתחייב בחוק. אין דרך לצמצם את חומרת הבעיה של אי־נשיאה בעול שירות הביטחון מצד מגזר כה גדול. זוהי פרשת דרכים היסטורית. ישראלים וישראליות המשרתים במילואים למעלה מ־90 יום בשנה עומדים בפני קריסה. מדינת ישראל, כמו בטרגדיה יוונית, צועדת בעיניים פקוחות אל אובדנה.
הפתרון אומנם מורכב וקשה, אבל עם המשך המלחמה זהו הזמן, וזוהי ההזדמנות, להתמודד בנחישות עם הבעיה הלאומית. למרבה הצער, צה”ל עצמו, מטעמי נוחות, אינו משתף פעולה. צה”ל קבע כי הוא יכול לגייס לא יותר מ־3,000 חרדים בשנה. זו בדיוק הדרך לבצר את אי־השוויון. לפי תפיסה זו, יש לחלק את האוכלוסייה למגזרים, ולקבוע מה תהיה מכסת הגיוס של כל מגזר.
אבל אולי נכון יותר, לדוגמה, לגייס יותר חרדים ולפטור משירות מילואים אבות במשפחות ברוכות ילדים באוכלוסייה הכללית. ואולי הקריטריון הכללי לפטור צריך להיות אחר. בכל מקרה, קשה להבין מדוע שר הביטחון הוא שאמור לאשר מכסות גיוס בציבור החרדי. זה צריך להיות תפקידו של צה”ל.
גורם נוסף הבולם את המאבק נגד ההשתמטות הוא שרי הממשלה, והם הגרועים ביותר. כל שרה או שר המבצרים את ההשתמטות מועלים בתפקידם, בניגוד לשבועתם. הם מסכנים בכך את עתיד המדינה ואת המפעל הציוני כולו. היה נכון להכניס את כל חברי הממשלה וחברותיה לחדר אחד כדי לקבל הרצאה מרחל גולדברג, ששכלה את בעלה, סרן אבי גולדברג ז”ל, שהיה אב לשמונה ילדים.
כיום ברור כשמש שבעיית הפנים החמורה תיפתר רק בשימוש בכוח. אין צורך להכניס מיד למעצר אלפי חרדים שאינם נענים לצווי הגיוס – אבל 100 מהם כן. ולאחר מכן, 100 נוספים, וכן הלאה. כל זאת, תוך שלילת סיוע כלכלי מהמשתמטים. הדבר יוליד מאבקים קשים מאוד, אדמת המדינה תרעד, אולם למען עתיד המדינה נכון וראוי לעשות זאת. מדינת ישראל נולדה במאבקים, והמשך קיומה יהיה במאבקים.