“מנסור עבאס זו בשורה גדולה ביחסים שלנו עם ערביי ישראל” (שמעון ריקלין, לפני שהוקמה ממשלת השינוי). “מנסור עבאס הוא האויב” (שמעון ריקלין, אחרי שהוקמה ממשלת השינוי).
וזה, בעצם, כל הסיפור. אף שנתניהו מקשקש על הסכנות שבערבים הנוהרים לקלפיות, המפלגות הערביות, חברי הכנסת הערבים והערבים אזרחי ישראל לעולם אינם באמת הנושא. כל מה שמעניין את הליכוד, ש”ס והמפלגות החרדיות הוא השלטון ומנעמיו. זה הכל. וכדי לנצח בבחירות ולהחזיק בשלטון, הכל כשר. גם ובמיוחד הערבים.
כולנו זוכרים כיצד נתניהו ניסה להקים קואליציה עם רע”ם ב־2021 וכיצד כל השופרות גויסו בבהילות כדי להכשיר במהירות את מנסור עבאס, אבל זה היה השיא ברצף של שיתופי פעולה מוצלחים.
כך, למשל, אחרי בחירות 2019 סבב א’, כשהתברר לנתניהו שאין לו רוב להקמת ממשלה, הוא השתמש בקולות הרשימה המשותפת, כולל חד”ש ובל”ד, ופיזר את הכנסת כדי שהמנדט להקמת ממשלה לא יעבור לבני גנץ. באותו מושב כנסת קצר עשה נתניהו שימוש יעיל באצבעות חברי הכנסת הערבים כדי למנות מבקר המדינה מטעמו, מתניהו אנגלמן.
אפשר להמשיך ולתאר את כל הדילים של דרעי וגפני עם שלל חברי כנסת ערבים. ארכיון הכנסת זוכר הכל. אבל די בדוגמאות האלה כדי להסתכל בציניות על “חוק פסילת מפלגות ערביות” שהגיש יו”ר הקואליציה אופיר כ”ץ לוועדת השרים לחקיקה, חוק שדורש להרחיב משמעותית את העילות לפסילת מועמד או מפלגה לכנסת.
ולמה להסתכל על זה בציניות? כיוון שכבר אמרנו – הכל קשור לבחירות. לממשלה הזאת אין כבר שנתיים רוב באף סקר (כולל בערוץ 14), והם מאמינים, ובצדק, שאם יצליחו לחסום אפילו חלק מהמועמדים הערבים ומהמפלגות הערביות, אחוז ההצבעה הנמוך ממילא בחברה הערבית ירד דרמטית. כך יעלה כוחם היחסי של הממשלה הנוכחית ותומכיה, ואולי הם יוכלו לסחוט ניצחון דחוק.
אבל זאת רק ההתחלה. יהיו בונוסים. כי אם חוק כזה יתקבל, אפשר יהיה להרחיב אותו ואולי להחילו גם על מועמדים יהודים או מפלגות יהודיות שמסכנים את שלטון הימין. זהו מהלך קלאסי של כל דיקטטורה בהתהוות, שרוצה לשמר את מראית העין של דמוקרטיה תוך כדי ביטולה בפועל. לכן, אל תחשבו שמדובר פה באיזו הצעה בירוקרטית כפי שמשתמע משמה הרשמי (תיקון לחוק יסוד סעיף 7א’), אלא הבינו שמדובר בחוק לביטול הבחירות החופשיות בישראל. לא פחות.
הקואליציה מבקשת לנצל את הפחד היהודי מטרור אחרי 7 באוקטובר, ולרדוף אחרי כל התבטאות בהיסטוריה של כל מועמד כדי לפסול אותו מהתמודדות. למעשה, הם אינם מפחדים מערבים, מחברי כנסת ערבים, או ממפלגות ערביות. הם פשוט מפחדים מבחירות. הם יודעים היטב שבבחירות חופשיות הם יפגשו סוף־סוף את זעמו של הציבור, ואף זוכרים היטב כיצד תרמו המחדל של מלחמת יום הכיפורים והשחיתות המפא”יניקית למהפך הגדול של 1977, ונחושים שזה לא יקרה להם.
ובכן, זה יקרה להם. מחדל 73’ מחוויר מול מחדל 23’. ושחיתות הליכוד־חרדים מגמדת את שחיתות מפא”י. בבחירות הקרבות הם יעופו הביתה, אלא אם נאפשר להם להעביר חוקים נגד ערבים.