אמסטרדם הפכה בשבוע שעבר לכמה שעות לאמסטרתאן. ואולי לא רק לכמה שעות, ופשוט לא הבחנו בכך קודם, וגם המשטרה המקומית לא הבחינה. סימני אזהרה ברורים היו כבר בהתנכלות בעת חנוכת מוזיאון השואה החדש בעיר, בנוכחות נשיא ישראל ומלך הולנד, ובמעשי החבלה החוזרים ונשנים בבית אנה פרנק. אך הפוגרום המאורגן נגד אוהדי מכבי תל אביב, ישראלים ויהודים מקומיים, בידי המון ערבים, טורקים ותומכיהם, היה עליית מדרגה אלימה, מסוכנת ומתוכננת.
סמלי ומחריד שזה קרה סמוך לתאריך שבו התקיים ב־1938 “ליל הבדולח” נגד היהודים בגרמניה. לאנטישמיות, שנכון יותר לכנותה המלחמה בעם היהודי, היו תמיד, בנוסף לסיבותיה הדתיות, החברתיות והכלכליות, גם מניעים ששירתו מטרות פוליטיות של קבוצות כאלה ואחרות. הפוגרום בבירת הולנד, שהמשטרה לא ממש נערכה ופעלה לבלמו, היה ביטוי לתהליך פוליטי־אידיאולוגי שעובר כיום על אירופה המערבית, ושאם לא ייעצר, ישנה את פניה ואת מהותה, אולי לצמיתות. ההשלכות על יהודי אירופה יהיו חמורות במיוחד.
שגריר ישראל בגרמניה, רון פרושאור, כתב לאחר הפוגרום כי “לאירופה אין עוד הפריבילגיה להישאר ברוב הדומם. האנטישמיות איננה מאפשרת לנו לעמוד מהצד. היא הופכת לאיבר חולה בגופה של אירופה, ואם אירופה לא תילחם היום, היא תבכה מחר. הלילה באמסטרדם המון אסלאמיסטי אנטישמי ושונא ישראל ויהודים ביקש להלך אימים ולפגוע באנשים רק בשל היותם יהודים”.
מלך הולנד, וילם אלכסנדר, פרסם הודעת גינוי: “לא הגנו על היהודים במלחמת העולם ולא הגנו עליהם עכשיו”. נכון יותר היה לו להוסיף “ולא הגנו על הולנד”, כי מה שהתרחש בלב ליבה של מדינתו הוא סימן מדאיג לכך שההולנדים הולכים ומאבדים את מולדתם, כמו עמים אחרים באירופה. חירט וילדרס, מנהיג סיעת הרוב בפרלמנט ההולנדי, אמר דברים ברורים יותר: יש לגרש את הפורעים מהולנד.
רק מעטים ראו את הנולד. אחד מהם היה הסופר והעיתונאי הבריטי דאגלס מארי, שבחודש הבא יקיים כמה הרצאות בישראל. מארי פרסם ב־2017 את ספרו “המוות המוזר של אירופה” שבו התריע כי ההגירה הבלתי מבוקרת לאירופה תביא לשינויים קיצוניים בחברה האירופית, ובהמשך להרס בכל היבשת.
מארי מנתח את הסיבות להתרחבות ההגירה ממדינות העולם השלישי, בעיקר האסלאמיות, חולק על הטיעונים במערב להצדקת ההגירה הזאת מטעמים הומניים, כביכול, או כאילו פרקטיים, וקובע שמותה של אירופה יהיה בלתי נמנע כתוצאה מכך. תזה דומה, אגב, מעלה בספריו הסופר הצרפתי הנודע מישל וולבק.
ניתן אומנם לטעון, ולנו כיהודים בוודאי, שלא הכל בהיסטוריה האירופית כה נוצץ וזוהר, ממסעות הצלב ועד לאינקוויזיציה ולשואה, אך אין חולק על מקומה המרכזי של היבשת בקידום התרבות והמדע שעיצבו את העולם המודרני, על אחת כמה וכמה בהשוואה לתרבות המוות והאלימות של האסלאמיזם הקיצוני ששואף להחליפה.
התיאוריות הנאורות והתקוות להשתלבות המהגרים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה באופן אורגני בחברה המקומית פשטו את הרגל. וזאת לא רק בהולנד, שם המיעוט המוסלמי הצומח איננו שואף כלל להשתלב, אלא חותר לקיים את חייו על פי חוקיו הנפרדים — עד שיהפוך בעצמו לרוב ויאלץ את התושבים המקוריים להתפשר עמו על פי תנאיו. אין זו שאיפתם של כל המהגרים המוסלמים, אך אלה הם המהגרים שנותנים את הטון.
גם לארצות הברית יש בעיות בענייני ההגירה הבלתי מבוקרת, שכפי שראינו זה עתה היו נושא מרכזי במערכת הבחירות. מבחינות מסוימות אפשר למתוח קו שווה בין המציאות בארצות הברית ובין זו שבאירופה, כולל בעניין מלחמת התרבות בין ערכים אמריקאים מסורתיים ובין תרבות ה”ווק”.
גם הגל האנטישמי ששוטף את ארצות הברית בימים אלה הוא חלק מהעניין, ואף שאחוז הערבים והמוסלמים שם אינו משתווה לזה שקיים בחלקים מאירופה, הגורמים הקיצוניים ביניהם מצאו שותפים במגזרים אחרים של החברה האמריקאית. ההפגנות, האלימות בחלקן, ברחובות הערים ובקמפוסים, כמו פעילות ארגון ה־BDS, הן עדות לכך.
ההיסטוריון היהודי הבריטי סיימון שאמה כתב בזמנו: ”לשמאל יש בעיה עם היהודים”. וכשמדובר בשנאת יהודים, השמאל הקיצוני והימין הקיצוני הם חבורה אחת. האם אמריקה של טראמפ תמצא תשובה נאותה לכך, או שדאגלס מארי יצטרך יום אחד לכתוב ספר על “מותה של אמריקה”?