הילדים שנולדו בשנה שבה נרצח יצחק רבין כבר בני 29. תלמידי בתי הספר של היום רואים ברצח הזה אירוע היסטורי וקשה להם להפנים את משמעותו הרלוונטית להם. מטרתנו בתיכון כיום איננה רק לשמר את זכר הרצח או את זכרו של רבין. אנחנו מבקשים לדייק בהגדרת משמעותו של האירוע ולהנחיל אותה לתלמידים כדי להשפיע על עתידה של מדינת ישראל.
רצח רבין היה המשכה של מחלוקת ציבורית כשרה, שהידרדרה לשנאה פסולה. בין שתפיסתו והחלטותיו של רבין היו חיוביות יותר ובין שפחות בעיני אזרחים שונים, שנאת האחים יצרה סכנה למדינה.
אויבי ישראל בוודאי הבינו בזמן אמת שאותה שנאה מחלישה את המדינה. היא גורמת לא רק לערעור של מערכת היחסים הפנימית, אלא יוצרת סכנה ביטחונית של ממש. האם למדנו לקח מכך? ספק גדול. כולנו מתנגדים לשנאת חינם, אבל בדרך כלל בטוחים בכך שהשנאה שלנו מוצדקת.
אנו שואפים לאחדות, אבל נדמה לרבים שמטרה זו ניתנת להשגה כששאר הישראלים יהיו כמותם ויחשבו כמותם. אחדות כזו אינה ניתנת להשגה.
חלפו 29 שנים, ושנאת האחים שמעולם לא נעלמה טיפסה לשיא נוסף: הרפורמה המשפטית נראתה לחלק מהציבור כיוצרת סכנה לדמוקרטיה הישראלית, ואילו לאחרים היא נראתה שינוי נחוץ, שמתנגדיו אנרכיסטים. בין שרודנות היא שעמדה על הפרק ובין שאנרכיה, כל צד במחלוקת היה משוכנע בכך שהצד השני עלול להחריב את המדינה. אף על פי כן, הרפורמה הוסיפה להתקדם, והרעיון המסוכן בדבר חלוקתה של המדינה ליהודה ולישראל התפתח והלך.
בתקופת כהונתו של רבין הייתה הסכנה הביטחונית, על רקע השנאה, בגדר חשש. בתקופת המאבק על הרפורמה המשפטית היא נעשתה עובדה נוראה: האויב הסיק ממצבה של החברה הישראלית שאנחנו הולכים ונחלשים, ושהדיונים על אי־התייצבות לשירות משקפים את התפרקות צה”ל. התרשמות זו, מוטעית ככל שתהיה, בוודאי גרמה לחמאס לבחור את העיתוי של הפשע שאותו ביצע ב־7 באוקטובר.
רצח רבין יישמר בזיכרוננו כאירוע לאומי שייצג את קריעתה של החברה הישראלית לגזרים. כיום ברור לנו שתוצאתו של מצב זה מאיימת על עצם קיומנו. חשוב לקיים ויכוח מדיני וחברתי בכל מדינה דמוקרטית, גם בישראל. מצד שני, יואילו המנהיגים, אנשי התקשורת, האזרחים בכלל, ובראשם מחנכי ישראל, להציג את המכנה המשותף בינינו כעיקר, ואת המחלוקות – כחשובות פחות.
מהו אותו מכנה משותף? לכאורה, קיימת סתירה בין השקפה לאומית, או דתית, ובין השקפה הומניסטית. סתירה זו אפשרית, אבל לא הכרחית: נביאי ישראל הסבירו שייעודו של העם היהודי הוא הצבת מופת מוסרי בפני העולם. לכן הערכים האנושיים הם ליבה של הזהות היהודית, ואין שום הכרח לבחור בין השניים.
ואם נדמה שכבר אין בינינו מכנה משותף, נראה כמשימה גדולה את יצירתו המחודשת. הדבר תלוי בנו.
הכותב הוא מנהל תיכון מקיף יהוד