“אין פרטנר”, נשמעת שוב ושוב הסיסמה השחוקה. מספרים לנו שהסכם אוסלו קרס בשל בחירת הפלסטינים בדרך האלימות והטרור, כיוון שערפאת היה זה שחזר בו ופנה לדרך הפיגועים. אומרים לנו שהעם הפלסטיני הוא זה שבחר בחמאס ובדרכו במקום לבחור במנהיגים המבקשים פשרה ודו־קיום. שאחרי רצחניות ה־7 באוקטובר אין עוד עם מי לדבר. גם אם יש כמובן אמת בחלק מהטענות, זו לא כל התמונה אלא עיוות שלה.
מטרת הציונות הייתה להפוך את העם היהודי מעם שמתמודד עם שלל אויבים וצרות שניחתות עליו לעם שמוביל את דרכו בעצמו. האתגר הזה, שעמד לנגד עיניהם של מקימי המדינה, לא הסתיים בכינון המדינה. הוא חייב להתוות את דרכנו כאומה גם כעת – להביא אותנו לקחת אחריות על עתידנו, להיות יוזמים ולא רק מגיבים. להבין שלמעשינו ולמחדלינו יש השפעה גם על התנהגות הצד השני.
פעם אחר פעם הפלסטינים בחרו בדרך האלימות והטרור אבל להטיל עליהם את מלוא האשמה, זה לא רק לא נכון, אלא גם מסוכן כי בכך אנחנו מטייחים את המחדלים שלנו, מנרמלים את חוסר העשייה המדינית ואת הכוחות המשמעותיים אצלנו שאינם מעוניינים בשלום שכרוך בפשרה טריטוריאלית.
לאורך השנים, ביותר מדי צמתים, ישראל העדיפה את השימוש בכוח על פני הידברות. במקרים רבים, הבחירה בכוח נבעה יותר מצרכים פוליטיים פנימיים, מאשר מחשיבה מדינית מעמיקה על הדרכים לפתרון יציב. כוח צבאי יכול לנצח קרבות אבל הוא לא מסוגל לסיים סכסוכים. גם כעת, ההתמקדות בכוח, במקום לייצר אופק מדיני אמיתי, מובילה אותנו להמשך המלחמה בחזיתות השונות, ללא מוצא ברור.
רק לקיחת אחריות יכולה להביא לשינוי. התעלמות ישראל מיוזמת השלום הערבית כבר כ־20 שנה משדרת לעולם הערבי ולעולם כולו שישראל אינה מעוניינת בשלום שיביא לסיום הכיבוש וליציאה מהשטחים.
“ניסינו לעשות שלום ולא היינו טובים בזה? אבל אנחנו גם לא כאלה מוצלחים במלחמה וזה לא מונע מאיתנו לעשות עוד פעם ועוד פעם”, אמר יובל נוח הררי בכנס השלום שהתקיים ב־1 ביולי האחרון. שני החלקים של המשפט קשורים זה בזה כי בלי מוכנות אמיתית לקדם שלום, קשה להצליח במלחמה. לצד העוצמה הצבאית, אין לישראל, בטח לא כעת וגם לא לאורך תקופות ארוכות בעבר, תמונת סיום, חזון מדיני ריאלי. בלי החזון הזה, נמשיך לדשדש בשדה הקרב ולהיתקע בשדה המדיני, ללא עתיד טוב יותר שנוכל כולנו לייחל ולשאוף לו.
הגישה שגורסת כי “אין פרטנר” היא הסכנה הגדולה ביותר לעתיד והיא גם לא נכונה כלל. יש מספר גדול מאוד של מדינות ערביות ומוסלמיות שנכונות לנורמליזציה ולשלום עם ישראל בתנאי שישראל תתקדם לשלום עם הפלסטינים. במילים אחרות - זה אפשרי וזה חיוני, בוודאי לבדיקה ולחתירה יזומה שלנו להגעה להסדר ולשלום.
במקום להתחפר בקורבנות, עלינו לשאול את עצמנו שוב ושוב: כיצד ביכולתנו לקחת אחריות לשיפור המצב? מה מוטל עלינו כדי לחתור לעתיד של שלום, גם אם הוא נראה רחוק. הגיעה העת לפעול ולעשות מעשה מדיני.