השבוע הודיע צה"ל כי נרשמה ירידה ניכרת באחוז המתייצבים למילואים. אם ב־7 באוקטובר הייתה התייצבות של 150%, בחודשים אחר כך ההתייצבות עמדה על 100%, וכעת מדובר בירידה של 20%־25%.
אם יש הפתעה, אז אולי רק מכך שהירידה אינה גדולה יותר לאחר שנה פלוס של מלחמה במספר חזיתות. זה לא רק התסכול מפעם שלישית ורביעית של הגעה למילואים, זה לא רק התסכול מכך ששוב ושוב הם ולא אחרים (חרדים) מתייצבים. ואני מעיזה לומר שזה אפילו לא הפחד חלילה להיהרג או להיפצע. הם מביאים זאת בחשבון כשיוצאים לקרב.
עוד הרבה לפני כל אלה, זו העובדה שמתברר לרבים, שעזבו למאות ימים את משפחתם, לימודיהם והעסק שלהם – שהם נדפקים כלכלית. אם מקשיבים למסרים שיוצאים ממשרד האוצר, אפשר לחשוב בטעות שהמילואימניקים מתבססים כלכלית בזמן השירות.
ממכתב ששיגר המשרד לוועדת נגל לבחינת תקציב הביטחון, עולה כי עלות ממוצעת של חודש מילואים לגברים – 48 אלף שקל (אם כוללים את אובדן השכר, התפוקה, המענקים והתמיכה במשפחתם). מהסכום הנ"ל עולה בטעות כאילו המילואימניקים חולבים את הקופה הציבורית. באמת מוזר שהם לא ששים אלי סבב חמישי ושישי של מילואים נוכח "ההתעשרות".
הנתונים לא מתיישבים עם העובדה שבחודשים האחרונים החלו מילואימניקים עצמאים רבים לקבל מביטוח לאומי דרישות להחזר חלק מתגמול המילואים שלהם. החזרים בהיקף של אלפי ועשרות אלפי שקלים. איך קורה שמי שיוצא לשרת את מדינתו במלחמה צובר חוב ענק בשל שירותו?
על פי חוק ביטוח לאומי, התגמול לעצמאים עבור שירות מילואים מבוסס על ההכנסות שלהם טרום התייצבות. ככל שהמלחמה התמשכה והם לא הופיעו לעסק (מה לעשות, קצת קשה גם להילחם בלבנון או בעזה וגם להגיע לעסק), נוצרה ירידה בהכנסות של המילואימניקים העצמאים ברבעון האחרון של 2023. וכך בהתאם לחוק, חושבו מחדש סכומי הגמלאות, והעצמאים החלו לקבל דרישות תשלום חוב לביטוח הלאומי.
שר האוצר הודיע שהוא מקדם תיקון חקיקה שיבטל את האבסורד ומבקש מהביטוח הלאומי להקפיא את כל קיזוזי המקדמות עד להעברת התיקון. אבל בביטוח לאומי רואים בכך ניסיון לגלגל אליהם את האחריות, ומבהירים שאין דבר כזה לדרוש מגוף סטטוטורי לבטל חוב לפני שינוי חקיקה. הם מסבירים שהם מתריעים כבר עשרה חודשים שצריך לשנות חקיקה כדי לא לפגוע במילואימניקים.
יותר מכך, גורמים בביטוח הלאומי מאשימים את האוצר בכך שלא רק שלא הזדרזו לחוקק, אלא בלמו חקיקה וטענו שאם יש פערים בין התשלום המגיע למילואימניקים העצמאים לבין מה שניתן להם, הוא נובע מדיווח שגוי של העצמאים על הכנסותיהם, ואחרי שמחברים לחישוב הזכאות את סכומי המענקים מרשות המיסים – לא אמור להיווצר חוב. טוב שלא אמרו פשוט שהמילואימניקים רמאים.
אגב, אם דורשים מהם עכשיו לשלם חוב של לפחות אלפי שקלים בשל ירידה בהכנסות ב־2023 כי היו במילואים, מה זה אומר על שנת 2024 או 2025 אם תימשך המלחמה, איך יתמחרו פיצוי על הכנסות שלא קרו בעסק קורס של מילואימניק בשירות מתמשך?
על כל פנים, בינתיים הכל דיבורים ואין חוק שיבטל חובות של מילואימניקים.
לתגמל בלי קמצנות
עוד עוולה לדוגמה: ד"ר גילי תמיר פרסמה בתוכניתה "זה מגיע לכם" בכאן רשת ב', שחוק הסיוע למשרתי מילואים לא מאפשר לרבים להגיש בקשות לקרן הסיוע אם חלפה מעל לחצי שנה משחרורם ממילואים לראשונה.
מילואימניק סיפר בשידור ששירת 330 יום, אך היות שיצא להתרעננות של שבועיים ומיד אחריה שב למילואים עד היום – אינו זכאי להגיש בקשה לסיוע בגלל החוק. הזיה.
אגב, גם אם אינכם במילואים, אני ממליצה לכם לפחות פעם אחת, בשביל הספורט, להיכנס לאתרים של קרן הסיוע, המוסד לביטוח לאומי ורשות המיסים. תמצאו שם עשרות סעיפים, שהמילואימניק נדרש למצוא ביניהם מה רלוונטי לגביו.
למה שהמילואימניק יתחיל לחפש במהלך ובתום סבב מילואים מה מגיע לו? הפוך, גוטה, הפוך. במקום מתוקן, רשויות המדינה אמורות לחשב מה מגיע לו ולפנות אליו. פלא שלמילואימניקים רבים אין שום כוונה להתייצב שוב ושוב? אם הם נלחמים למען המדינה, המדינה חייבת להילחם עליהם.
נכון, ראש הממשלה אמר השבוע בפגישה עם נשות אנשי המילואים כי הוא הנחה לקדם הטבות למשפחות משרתי המילואים, כמו הגדלת סיוע כלכלי וקדימות לתורים במערך רפואת הנפש. על הפרק מונחות הצעות איך להתמודד עם הירידה בשיעור ההתייצבות, כמו הארכת השירות הסדיר וכמובן הגדלת שיעור גיוס חרדים. זה ייקח זמן, אם בכלל יקרה. ומה עם לתגמל בלי קמצנות את מי שמגיעים שוב ושוב למשימת ההגנה על המולדת?
השמיכה באמת קצרה, ומלחמה עולה כסף רב, אבל אם מתעדפים - אזי למילואימניקים מגיע לפני רבים אחרים. זה לא מספיק לומר מול מיקרופון: "כולנו עם חיילי המילואים", "אנחנו מצדיעים להם ולנשותיהם הלביאות", או "אנחנו מחבקים אתכם ואתכן". פחות לחבק ויותר לחלק להם את מה שמגיע להם.