השבוע הופרח בלון ניסוי חדש מלשכת ראש הממשלה: דווח בכלי תקשורת שונים כי בנימין נתניהו מקדם הצעת חוק מיוחדת להקמת ועדת חקירה "מיוחדת" לאירועי 7 באוקטובר. על פי הדיווח, הרעיון שמוצע הוא להקים ועדה שתורכב מנציגים שונים כגון שופט, נציגי צה"ל ונציגים ממשפחות שכולות, כאשר אנשיה והעומד בראשה ייקבעו בהסכמה של נציגים מהקואליציה והאופוזיציה. טוב ייעשה אם רעיון אווילי זה, להקמת "ועדה לבריחה מאחריות", יירד מהר מהפרק ומהדיון הציבורי.
שיטת הממשל הישראלית בחרה לפני עשרות שנים בכלי ייעודי לחקירה של עניין "בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה הטעון בירור", כפי שמוגדר בסעיף 1 לחוק ועדות חקירה ממלכתיות. אין סוגיה בוערת יותר ובעלת חשיבות ציבורית רבה יותר מבירור העובדות הקשורות למחדל הגדול בתולדות המדינה. המצאת כלי משפטי של ועדת חקירה "מיוחדת" ביוזמת מי שאת מעשיהם ומידת אחריותם צריכה הוועדה לבדוק היא ניסיון שקוף לברוח מאחריות, המקודם בניגוד עניינים מובהק.
ישראל מתמודדת עם האסון הגדול בתולדותיה. הציבור הישראלי מבקש תשובות: כיצד המדינה עם יכולות המודיעין הטובות בעולם הופתעה בצורה כזו? כיצד ארגון חמאס פיתח יכולות צבאיות כה משמעותיות? היכן היו כוחות הצבא בבוקר 7 באוקטובר? כיצד קרסה מערכת ההגנה שנבנתה סביב רצועת עזה במיליארדי שקלים? ומי נושא באחריות למחדלים הנוראיים? מדינות העולם, ובהן ידידותינו ארה"ב, בריטניה, גרמניה וצרפת, אף הן דורשות תשובות ביחס לדרך ניהול המלחמה ברצועת עזה, ולשאלה אם פעולות צה"ל נעשו בהתאם להוראות הדין הבינלאומי.
הנושא החביב - ביטחון
ב־1968, כשהכנסת חוקקה את חוק ועדות חקירה, כוונתה הייתה טובה, ונוצר כלי ייחודי למשטר הישראלי. כלי חקירה אובייקטיבי, נטול פניות פוליטיות, כדי להכריע בסוגיות שמסעירות את הציבור. ואכן, החוק יצר איזון מסוים, כאשר קבע שהסמכות להחליט על הקמת ועדת חקירה ממלכתית היא בידי הממשלה. הרכב הוועדה, בראשות שופט בכיר, הוטל על נשיא בית המשפט העליון, מה שנועד למנוע הטיה של מסקנות הוועדה על ידי הפוליטיקאים שימנו את חבריה. זו בדיוק ההטיה הפוליטית שאותה "ועדת חקירה מיוחדת" תנציח.
עד כה פעלו במדינת ישראל כ־20 ועדות חקירה ממלכתיות בנושאים שונים, שבחלק מן המקרים הסעירו את הציבור, פילגו את דעותיו, והייתה להן חשיבות ציבורית חיונית. אך לאחרונה סיימה ועדת החקירה בעניין אסון מירון את עבודתה, וועדת החקירה בעניין הרכש הביטחוני (פרשת רכש הצוללת) ממשיכה בדיוניה תחת מעטה סודיות.
הנושא החביב ביותר על ועדות החקירה הממלכתיות הוא הסוגיה הביטחונית. ב־1973 הוקמה ועדת אגרנט בקשר למלחמת יום הכיפורים, תשע שנים מאוחר יותר הוקמה ועדת השופט יצחק כהן לבדיקת אירועי סברה ושתילה. הוועדה הזו קבעה ששרון יודח ולא יוכל אף פעם לשמש כשר ביטחון. ב־1987 הוקמה ועדת לנדוי לעניין שיטות החקירה של השב"כ, וב־1994 הוקמה ועדת שמגר לעניין הרצח במערת המכפלה בחברון. בשנת 2000 הוקמה ועדת השופט אור לאירועי אוקטובר במגזר הערבי ולדרך שבה המשטרה וצה"ל טיפלו בהם ערב פרוץ האינתיפאדה השנייה.
לפעמים מקסם שווא
אני רוצה להבהיר שאיני סבור שוועדת חקירה ממלכתית היא הכלי האידיאלי. לעיתים, מדובר במקסם שווא, כפי שהוכח שקרה בחלק מוועדות החקירה הממלכתיות שהוקמו עד היום, ובעיקר כשמדובר בסוגיות ביטחוניות. הן לא גילו ממצאים חדשים. הדברים היו ידועים מראש, ולהוציא עריפת ראשים ושכר טרחה גבוה לעורכי דין - הן לא הועילו. המחלוקת הציבורית נותרה כשהייתה.
עם זאת, במקרה של אירוע 7 באוקטובר ונוכח הצונאמי הבינלאומי שאנו מצויים בו, אין בידי הממשלה כלי אפקטיבי יותר מאשר הקמת ועדת חקירה ממלכתית. זה הכלי המשפטי האופטימלי ביותר שיש. חומרת האירועים, חוסר האמון הציבורי והצורך להוכיח בפני מדינות העולם ובתי הדין בהאג את עמידתה של ישראל בעקרון המשלימות, היינו שהמדינה יודעת לבדוק את עצמה בדרך אובייקטיבית ונטולת פניות - מחייבים הקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט העליון ובליווי של משקיפים בינלאומיים בעלי שם. המצאת כלים משפטיים חדשניים ומוזרים, שנראה כי נועדו למסמוס וטיוח דווקא כעת, היא הפתרון הגרוע מכל.