לא רבים זוכרים שישראל ולבנון חתמו על הסכם שלום בתום הפרק הצבאי של מלחמת לבנון הראשונה. ההסכם לא אושר בפרלמנט הלבנוני עקב לחצים של קבוצות אינטרסנטיות שהשפעתן הלכה והתגברה. דווקא כעת, בעיצומה של המלחמה בין ישראל לחיזבאללה, זה הזמן שישראל והמדינות המתונות יכוונו את מאמציהן לא להפסקת אש, שמשמעותה הכנת בסיס להפרתה העתידית בדרך זו או אחרת – אלא להסדר קבוע ומתמיד של שלום. זאת ברוח ההסכמים שישראל הגיעה אליהם עם מצרים וירדן – כשבפעם הראשונה הושג ההסכם לאחר מלחמת יום הכיפורים מרובת הקורבנות.
והנה, הסכם השלום עם מצרים, שהותווה בוועידת קמפ דיוויד, קיים כבר 45 שנים, כאשר האינטרס של שני הצדדים הוא בקיומו – כנגד שאיפת קבוצות של קנאי דת לפגיעה בו, שהביאה אף לרצח הנשיא אנואר סאדאת. זאת להבדיל מהפסקת האש של שנת 1970 שקדמה למלחמת יום הכיפורים, שלמצרים היה אינטרס בשבירתה.
אין לישראל וללבנון כל סיבה להילחם ביניהן. הדברים הגיעו לכדי אבסורד במלחמה הנוכחית, מלחמת לבנון השלישית, כאשר חיזבאללה שפתח בה הצהיר שמטרתו היא דווקא לסייע לתנועת חמאס בעזה. מה לזה וללבנון? הסכם שלום יציב, שמאחוריו גורמים בינלאומיים עתירי השפעה, יכול להביא להשקעות תשתית רחבות בלבנון, שכלכלתה רק משוועת להשקעות כאלה. כיום התמריץ הבינלאומי לכך הוא נמוך מאוד, כאשר ההשקעות עתידות להיכחד כתוצאה ממעשי טרור ואלימות.
הפסקות אש למיניהן אינן פתרון, כפי שלא היו בסיום מלחמת לבנון השנייה. הגורמים הבינלאומיים שסייעו אז בהשגת הפסקת אש לא עשו למעשה דבר כדי לשמור עליה. ההנחה המתבקשת היא שגם כעת, אם תושג הפסקת אש, לא יהיה לגורמים הללו אינטרס מתמשך להשקיע בשמירה עליה, בפרט ביודענו את גורלן של הפסקות האש הקודמות.
הקריאות לישראל להפסקת אש הן בעצם לא נגד פעולות ישראל, אלא דווקא נגד מטרתן המינימלית של פעולותיה. כאשר ישראל חותרת לשלום בר־קיימה בין הצדדים שיחזיק מעמד לאורך זמן, אין מקום לטענות אלו. שלום אמיתי לא ניתן להשיג כאשר מצהירים מראש שמדובר בהפסקת אש, שהיא מעצם טיבה מוגבלת בזמן. הרי היא "הפסקת אש", לא שלום.
גם הצהרה מראש שמדובר בהפסקת אש ארוכת טווח היא מעצם טיבה ריקה מתוכן. קנאי דת מאיראן, השולטים למעשה בקנאי הדת שהשתלטו על הממשל הלבנוני, ירצו בכל מקרה לחתור תחת הפסקת אש כזו. כמובן שהם ינסו לטרפד גם הסכם שלום, אך אז ייכנסו לתמונה האינטרסים האמיתיים של לבנון בשלום. כך גם אלו של ארה"ב, בפרט כשמדובר בממשל החדש שייכנס לתפקידו בינואר הקרוב, שכבר הצהיר שאינו מעוניין במלחמות. הנה ההזדמנות שלו לעמוד מאחורי הצהרתו זו ולקדם הסכם שלום. גם רוסיה, יש לציין, איננה מעוניינת במלחמה אזורית במזה"ת.
לגייס את העולם
אין מחלוקת של ממש בין ישראל ללבנון. מאידך, האיראנים וחיזבאללה בשירותם מנסים "לנפח" מחלוקות גבול קטנות בין שתי המדינות. גם בין ארה"ב לבין קנדה היו ועדיין קיימות מחלוקות רבות בעניין הגבול הארוך שביניהן. מחלוקות אלו נפתרות באמצעות ועדות שהוקמו למטרה זו בשיתוף שתי המדינות. ודאי לא בסכסוך אלים. ישראל ומצרים פתרו ביניהן את המחלוקת בעניין הגבול באזור טאבה בבוררות בינלאומית. ישראל קיבלה על עצמה את מסקנות הבוררות הזו. כך ניתן לעשות לגבי כל מחלוקת עם לבנון.
קנאי הדת באיראן וגרורותיה מעוניינים בהמשך הסכסוך הישראלי־לבנוני. זו בדיוק הסיבה לכך שהמדינות הערביות המתונות אמורות לטווח ארוך לתמוך בכל פעולה להשגת הסכם שלום יציב וקבוע, שיחסל את הסכסוך ויקנה יציבות באזור.
בשנות ה־50 וה־60 נהגו לומר שלבנון תהיה המדינה הערבית השנייה שתחתום על הסכם שלום עם ישראל. כלומר, שכאשר תימצא מדינה ערבית שתחתום על הסכם – לבנון תמשיך את הקו. בפועל יצא אחרת: מאז 1970 לבנון הושפעה מפלסטינים שהפעילו טרור מלבנון נגד ישראל, ואחרי מלחמת לבנון הראשונה היו אלה סוריה ואחר כך קנאי הדת שהכתיבו ללבנון את צעדיה. כעת נפתח צוהר לשלום עם לבנון, עם החלשת כוחם של גורמי הטרור.
מו"מ בין ישראל ללבנון אמור להתרכז בהשגת הסכם קבוע. על ישראל להשיג תמיכה של מספר מדינות מרבי ושל מוסדות בינלאומיים במטרה זו. קשה לראות כיצד יכול מישהו להתנגד לחתירה לשלום קבוע. האינטרס הפנימי של חזרת תושבי הצפון לבתיהם אף הוא דורש הסכם שלום קבוע, ולא חיים בצילו של הר געש שיכול להתפרץ ללא התרעה מוקדמת.
הדרך להסכם שלום בין ישראל ללבנון אומנם ארוכה ורבת־מכשולים. עם זאת, העולם ידע בהיסטוריה האנושית להתגבר על קשיים שכאלה, כולל לאחר מלחמות קשות. על ישראל לעשות ככל יכולתה כדי ליצור תמיכה בינלאומית בהסכם שלום סופי בינה לבין שכנתה מצפון, שכאמור כבר הושג בעבר וכעת יש לשוב ולהגיע אליו בכל דרך, ובהקדם. מדובר ביעד בר־השגה.
הכותב הוא בנו של גדעון האוזנר, שכיהן כיועמ"ש וכתובע במשפט אייכמן, וחבר הוועד המנהל של "משואה" – המכון ללימודי השואה