כרגע, במשפט הפלילי אין לכאורה הסדר המאפשר להשעות נבחר ציבור מתפקידו, למעט חוק הדין הפלילי שקובע ואומר כי אין מעצר ועיכוב - אלא בחוק. כעת, החוק מאפשר לשחרר ממעצר, או להימנע ממנו, בתנאים שיגבילו את הנאשם. כדי להסביר, תחילה אראה את המנגנון העומד לרשות התביעה, ולאחר מכן את ההצדקה למה כדאי להעדיף מנגנון זה.
בתור התחלה, סעיף 6 לחוק הדין הפלילי - מעצרים, מאפשר להסדיר את האפשרות להימנע ממעצר כאשר התמלאו התנאים המתאימים. על פי סעיף זה, נוהגים בבתי המשפט לעשות שימוש בחלופות מעצר וגם הסדרים המרחיקים את הנאשם שלא יפגע בחקירה או יבצע עברה דומה שוב.
כלומר, החוק מאפשר להציב בפני נבחר הציבור ברירה. או שתתחייב להשעות את עצמך, או שאתה תיעצר. בדרך כלל, הצבת תנאי כזה אמורה להסתיים בשחרור בתנאים מגבילים. כך, התנאי שיידרש הוא שנבחר ציבור יורחק מתפקידו.
עם כן, שימוש במנגנון זה, החוק מחייב את התביעה להוכיח שיש הצדקה לנקוט בהליכים קיצוניים כמו כאלו נגד הנאשם. החוק קובע שמרגע שהוגש כתב אישום - הסמכות לדון בכך היא של בית המשפט, הדן באישום עצמו, והוא זה שבוחן את הראיות בתיק. כך, בית המשפט יידרש לשאלה העקרונית – מה הם סיכויי ההרשעה, או האם יש ממש בכתב האישום. בית המשפט יחויב לנהל דיון כדי לקבל החלטה, שהיא מעין החלטת ביניים – האם יש בתיק עניין ממשי או שמדובר באישום סרק. יש לציין שבתי המשפט מקבלים החלטות מסוג זה בכל עת.
להבדיל ולעומת זאת, דיון חלופי בבג"ץ, שאינו מכיר את התיק ואת הראיות - לא מאפשר לדון בשאלת היסוד שעניינה סיכויי ההרשעה. כשמדובר בהעברה של שלטון ראש ממשלה, האם יעלה על הדעת לא לבדוק עם השופטים העוסקים בתיק האם הם מתרשמים שיש ממש "בשר" בתיק? מה אם השופטים שבדקו כבר את הראיות, ומשוכנעים שהמדובר בעלילת דברים? איך דעתם תבוא לידי ביטוי בהחלטה הרת הגורל?
יתר על כן, אי שימוש בסדר הדין הפלילי שהוזכר לעיל, המאפשר להרחיק את הנאשם בהליך חוקי מלא, הוא ראיה, לכאורה, שאין לתביעה טיעונים לעמוד בהליך כזה. אז, אם יש לכם תיק בבית המשפט המחוזי, מדוע לפנות לבג"ץ?
הכותב הוא עו"ד