את השבוע האחרון העברתי במרחק כמה שעות טובות מביתי, בעודי מבלה את יום הולדתי, ואת הימים שאחריו, בפעולה שאני כנראה הכי לא טובה בה – רביצה בלי לעשות כלום בכלל.
בעצם, ברביצה עצמה אני טובה, אבל היא בדרך כלל תגיע עם תופעות לוואי בדמות רגשות אשם, כי בטח יש משהו יצרני יותר שאני יכולה למצוא לעצמי ברגע נתון.
בסופו של דבר הגעתי למנוחה ולנחלה, גם אם לזמן קצר, והצלחתי לא לעשות כלום. בשילוב עם שמש קופחת, מים למכביר, ומשקה חריף לסירוגין. ואז חזרתי. לאורך כל הימים הללו, שהיו בהחלט אתנחתא ראויה, גיליתי שכמה שאני לא מנסה, לא הצלחתי להתנתק ולו לרגע ממה שקורה לנו כבר כל כך הרבה זמן ברצף.
מהעובדה שאנחנו יותר משנה במלחמה שתכליתה הכללית ברורה, אך לא תכליתה הספציפית. מהמציאות בה כל שבוע מתפרסמת ידיעה חדשה על ניסיון, לכאורה, לגעת בממצאים שעשויים לשמש בסופו של דבר לוועדת החקירה של אירועי 7 באוקטובר.
מההחלטה תמוהה של חברי כנסת מהאופוזיציה לחבור שוב לממשלה אחרי שיצאו ממנה בשן ועין. ואז להפוך לשרים ולבקר את התנהלותם של חברי האופוזיציה הנוכחית.
מהקהות שנוספה לחיינו, כי אין לנו יכולת להכיל עוד בשורות קשות. מהתנהלות הקואליציה והאופוזיציה בזמן המלחמה, וגם הרבה לפניה. מהישראלים הרבים כל כך שמסתובבים פה כמו זומבים ואף אחד לא מעניק להם את הטיפול הראוי. מבני ובנות הזוג של אנשי ונשות המילואים שמסתפקים בלומר להם ולהן כל הכבוד ותו לא. ללא מענה מתאים. מהמילואימניקים עצמם שאף אחד לא מחליף אותם.
מעל הכל, מהסיוט הזה, בו יש 101 חטופים וחטופות בשבי חמאס, אנשים שכבר הפכו לחלק מחיינו, שמלווים אותנו כשאנחנו קמים בבוקר והולכים לישון בערב, כשאנחנו שותים קפה במרפסת או מתעצבנים על נהג בפקקים. הדעת לא תופסת, המועקה לא עוברת גם כשנושמים עמוק מדי.
אז לא, אי אפשר להתנתק, וזה גם לא מפתיע. אי אפשר לחזור לתלם כשיש ישראלים שלא חזרו למיטה שלהם ולמשפחתם כבר יותר משנה. שאת הישראלים האלה היה ניתן להחזיר כבר, כך על פי גורמים המעורים במגעים. מה עוד אפשר להגיד כדי שהם פשוט יחזרו ויוכלו גם הם לשים את המחשבות על הולד ולהיות חופשיים שוב? רק לא להפסיק לזעוק. רק לא להתרגל.
