בימים אלה אנחנו עדים לקריסתה של קונספציה נוספת, קונספציית השותפות הדתית-חרדית. לפני שנה עוד אפשר היה לדבר על “ממשלת ימין על מלא”, או על “שותפים טבעיים” בקואליציה, ללא שמץ ציניות.
אבל האמת היא שלא היה מעולם שום דבר טבעי בשותפות הזו. זו הייתה שותפות של אינטרסים ולא של ערכים, שנשענה על עסקה בלתי מוצהרת: החרדים תומכים בפרויקט הדגל של הציונות הדתית ב-50 השנים האחרונות, והוא מפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון ומניעת מדינה פלסטינית ממערב לירדן. בתמורה, הציונות הדתית מאפשרת את קיום מפעל הישיבות, התקציבים והאוטונומיה החרדית בישראל.
לטובת השותפות, כל אחד מהצדדים נאלץ להתפשר על חלק מתפיסת עולמו. הציונות הדתית נאלצה להתעלם מהעובדה שהחרדים אינם רואים במדינה חלק מהתהליך הגאולי של עם ישראל, ומתנגדים לאפשרות השילוב בין לימוד תורה רציני לשירות צבאי. החרדים, מצידם, נאלצו להדחיק את הצו הדתי שלא להתגרות באומות העולם ולא לבסס ריבונות מדינית קשוחה בניגוד לרצון עמי האזור.
אלא שהשקר המוסכם הזה קורס עכשיו במהירות לנוכח המחיר הכבד שמשלמת הציונות הדתית במלחמה, וצמצום עוגת התקציב על רקע הוצאות המלחמה.
מעל כל במה ציונית-דתית מושמעות התחושות של ציבור זה על הסירוב החרדי להתגייס ולשאת בנטל הלחימה, בעוצמה ובתדירות שלא שמענו מעולם. “דרכה של תורה היא להושיע את ישראל מיד צר, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה ורב מתלמידיו", אמר בריאיון יוני וולף, גיסו של הרב אבי גולדברג ז”ל שנפל בלבנון.
הרב תמיר גרנות, ראש ישיבת "אורות שאול" בתל אביב ואב שכול, פנה מדם ליבו בסרטון לציבור החרדי, ותוך שימוש בשפה ובקודים חרדיים, התחנן אליהם להתגייס לצבא.
הרב גרנות עשה שימוש נרחב במקורות הלכתיים קלאסיים כדי להוכיח באותות ובמופתים שההשתמטות מהמערכה היא מעשה לא יהודי, לא הלכתי, ועלולה להמיט חורבן על מדינת ישראל ועל היהדות.
הוויכוח בין הציונות הדתית לחרדיות מעולם לא היה בהבנת הרמב”ם או ה"שולחן ערוך". זהו ויכוח תיאולוגי, סוציולוגי ואידיאולוגי עמוק, הנוגע לשאלות יסוד כמו היחס למודרנה ותחושת הפגיעות והשבריריות של החברה החרדית.
סעיפים ב"שולחן ערוך" אף פעם לא הכריעו ולא יכולים להכריע בסוגיות כאלה, כי אלה אינן שאלות הלכתיות אלא מטא-הלכתיות. דברים שלא יכלו להיאמר עד עכשיו בוויכוח הציבורי, מסיבות פוליטיות, יתחילו להיאמר עכשיו.
השבר הזה אמיתי וכואב, ואין לזלזל בו. יש אנשים, כמו הרב גרנות, שמאמינים בכוחו של דיון בהלכה להכריע בשאלות במציאות. אבל העובדה שרק 200 חרדים נענו ל-3,000 צווי גיוס שנשלחו להם עד כה בשיא המלחמה היא כנראה תחילת ההתפכחות.
אני חושש שלצעדים אפקטיביים נגד משתמטים, כעיכוב יציאה מהארץ ומניעת רישיונות נהיגה, תהיה השפעה רבה יותר מזו שתהיה לציטוט מדברי החזון איש, והלוואי שאתבדה. השאלה המעניינת היא אלו השלכות פוליטיות יהיו להתפכחות הזו בשבועות הקרובים.
הכותב הוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן ובפורום לחשיבה אזורית
