בתחילת השנה החליטה מערכת העיתון הכלכלי הבריטי "פייננשל טיימס" לפרסם ספרון המוקדש לדמוקרטיה, ושמו “DEMOCRACY”. הספרון כלל קובץ מאמרים שכתבו נשים בכירות בעולמות הפוליטיקה והאקדמיה. במבוא אומרים העורכים כי שנת 2024 תיזכר בהיסטוריה כשנת הבחירות - יותר ממחצית האוכלוסייה הבוגרת בעולם תממש את זכותה הדמוקרטית.
בקובץ הרשימות מצאה חן בעיניי במיוחד רשימתה של קאיה קאלאס, ראשת ממשלת אסטוניה עד אמצע 2024. במאמרה היא אומרת (בתרגום חופשי שלי): “דמוקרטיה אינה מוענקת, וחירות האדם לעולם אינה בטוחה. חייבים תמיד להילחם למענה”. לאחר בחירת דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית, דומני כי קאלאס לא העלתה בדעתה באיזו מהירות יומחשו דבריה.
ארצות הברית של אמריקה, מדינה שמושתתת ביסודה על חירות האדם ועל מערכת פוליטית של איזונים שלטוניים, החליטה להעניק כוח שלטוני חסר תקדים לאדם שקופת שרצים מאחוריו: נרקיסיסט שהורשע בפלילים, הסית לאלימות מול מוסדות השלטון והוא מדבר בשפה אלימה והמונית. כל עיני העולם מופנות כיום אל נשיא ארצות הברית הנבחר: מה הוא יעשה ב־20 בינואר 2025, כשמושכות השלטון יימסרו לידיו?
אבל אני רוצה להרפות מטראמפ. רבים מדי בעולם כולו ימשיכו לעסוק בו, אולי אפילו באובססיביות שבה אנחנו עוסקים כיום בבנימין נתניהו. אני מפנה את המבט דווקא אל הנעשה בבריטניה הגדולה, גם היא דמוקרטיה מפוארת.
התרגלנו לחשוב על בריטניה כעל אחד ממעוזי הדמוקרטיה בעולם, אף שזו אחת המדינות המועטות שעדיין מקיימות ומפרנסות חצר מלוכה מגוחכת, בזבזנית ושערורייתית. הבריטים מתפארים בכך שאין להם חוקה כתובה, במובן של one document constition, אבל יחס הכבוד שלהם לעקרונות החוקה מכוח המסורת נשמר. בריטניה אכן השכילה, אט־אט, על פני מאות שנים, לשלב בין חצר מלוכה פרזיטית ופומפוזית ובין דמוקרטיה פרלמנטרית הפתוחה לביקורת ומעודדת רבים להשתלב בפוליטיקה הלאומית.
אבל משהו רע ומדאיג התרחש בבריטניה הגדולה מאז סיום תקופת כהונתה המרשימה, בת 11 השנים, של מרגרט תאצ’ר בשנת 1990. בריטניה עלולה להפוך לזו שתוליד אכזבה עולמית מהמשטר הדמוקרטי, עם טראמפ או בלעדיו. כשהציבור מתרשם שהדמוקרטיה לא משכילה לפתור בעיות יסוד, מאכזבת בתפקודה ומצמיחה מנהיגים חלשים, מבשיל הגעגוע למנהיג חזק.
מאז 1990 ועד היום כיהנו בבריטניה תשעה ראשי ממשלה. רובם המכריע של תשעת ראשי הממשלה לא סיימו תקופת כהונה מלאה, אלא התפטרו בלחץ פנימי מתוך מפלגתם. למה זה צריך לעניין אותנו? מפני שהדבר משליך על כלל הדמוקרטיות בעולם בתקופה היסטורית זו, הקשה ביותר לדמוקרטיה בעולם המערבי.
בריטניה עדיין נתפסת כאחד ממעוזי הדמוקרטיה, מגדלור של משטר פרלמנטרי מאוזן וחכם, המבוסס על קיומן של שתי מפלגות גדולות ועל סדר קבוע של חילופי שלטון. בזמן חופשתי בלונדון קראתי ספר מעניין, “Good Chaps”, של העיתונאי והסופר הבריטי סיימון קופר, שפורסם השנה. הספר מתאר איך המערכת הפוליטית בבריטניה שוקעת אט־אט בבוץ השחיתות, על רקע השתלטות התורמים הגדולים על החלטות המפלגות ודרדור עקרונות היושר בשירות הציבורי.
מגמות אלה, המתפתחות כיום בממלכה המאוחדת, אמורות להדאיג לא רק את אזרחי בריטניה. יש להניח שהביקורת המתפתחת תביא לבלימת המגמות. אולם, כפי שאומרים רבים ברחבי העולם, את המשטר הדמוקרטי אין לקבל כמתנת שמיים. יש לטפח אותו ולשמור עליו. והוא אכן מאוים כיום ברחבי העולם כולו.
ביולי השנה התקיימו בחירות כלליות בבריטניה. השמרנים הובסו ומפלגת הלייבור עלתה שוב לשלטון. ראש הממשלה החדש הוא קיר סטארמר, שרת האוצר היא רייצ’ל ריבס. ייתכן מאוד שהנבחרת החדשה תיצור את נקודת המפנה ותייצב את השלטון בבריטניה. נחיה ונראה.
ומה בישראל? השחיתות הפוליטית מתעצמת, תוך רמיסת ערכי המדינה ומידות של יושר והגינות, למען אינטרסים אישיים. אבל דווקא בישראל, הטבולה עדיין במלחמות קיום, התעורר ציבור רחב מול תוכניות הממשלה להחלשת כוחה של מערכת המשפט ולריכוז כוח כמעט מוחלט בידי הממשלה. שנת 2025 מבשרת לנו שאנחנו, עם העולם הגדול, נמצאים במאבק על שימור ערכי החירות האישית.