בספר “דוליטל הרופא” מסופר על חיה בעלת שני ראשים, שכל אחד מהם פונה לכיוון אחר. זה כנראה המצב שעלול לאפיין את מדיניות ארצות הברית כלפי איראן בתקופה שבין ממשל ביידן היוצא לממשל טראמפ הנכנס ב־20 בינואר. הפתגם “ליפול בין שני כיסאות” כאילו הומצא במיוחד למצב הזה, ובינתיים המצב מאפשר לטהרן לרדת מהעץ הגבוה שטיפסה עליו ולהחליט שלא להחליט אם ומתי לתקוף את ישראל.
בשבועות האחרונים התחרו ביניהם מומחים ופרשנים בהעלאת הנחות והשערות בנושא זה. היו מי שפירשו את המצב כמלחמה פסיכולוגית איראנית נגד הציבור הישראלי, אך במבט מדויק יותר מתברר שלא במלחמה פסיכולוגית מדובר, אלא באבחנה מבדלת של ההנהגה האיראנית את מעמדה האסטרטגי המונמך ואת עקרונות תורת הביטחון המאותגרים שלה.
המתקפה הישראלית ב־26 באוקטובר על המתקנים הביטחוניים בשטח איראן, והפעולות הצבאיות הנמרצות של ישראל נגד שלוחותיה של איראן, חמאס וחיזבאללה, העמידו בספק את תורת הביטחון האיראנית, שהתבססה על הימנעות מעימות ישיר עם ישראל, כל שכן עם ארצות הברית, ועל הסתמכות על שלוחותיה של איראן כקו הגנה ראשון. בנוסף, התקפות ישראל סימנו לאיראן שגם האסטרטגיה הגרעינית שלה עלולה לעמוד בפני איום, או לפחות עיכוב.
זאת ועוד, ההידרדרות הכלכלית במדינה כתוצאה מהסנקציות עלולה לפגוע ביציבות השלטון, כשסכומי העתק המוצאים על הלקוחות הפלסטינים הם קוץ בעיני הציבור האיראני, שנאבק במצוקותיו הכלכליות המחמירות. כל זה העמיד את ההנהגה האיראנית בפני דילמה: האם לנסות לרכך את המתחים עם המערב, ועם ארצות הברית בפרט, כפי שרוצה ההנהגה האזרחית, או להמשיך בקו המיליטנטי של משמרות המהפכה, שרואים בארצות הברית את “השטן הגדול” וחותרות להשמדת ישראל.
התייחסות נכונה לדילמה האיראנית הזאת, והסקת המסקנות המעשיות ממנה, יהיו המבחן של ממשל טראמפ. והנה חזרנו לחיה בעלת שני הראשים של ד”ר דוליטל: לאן תפנה ארצות הברית? הנשיא ביידן התחייב שבמשמרתו לא יהיה לאיראן נשק גרעיני, וכיוון בעיקר לחידוש הסכם הגרעין איתה. אך הוא לא השיב לשאלה, מה זה אומר בעניין התקופה שאחרי תום המשמרת שלו. בתקופה שנותרה לו, ממשל ביידן עושה בינתיים כל מאמץ, הן בצעדים דיפלומטיים והן בהצבת כוחות באזור המזרח התיכון, כדי למנוע את התפשטות המערכות האלימות מאזור זה למלחמה אזורית נרחבת, שעלולה לערב גם את ארצות הברית.
משקיפים בעולם ציינו שנתניהו כבר הוכיח שכשאינטרס ביטחוני חיוני עומד על הפרק, ההיענות לדרישות ארצות הברית, עם כל חשיבותה, אינה מהווה תמיד שיקול בלבדי. אבל ישראל חייבת להביא בחשבון עכשיו תסריטים אפשריים אחרי 20 בינואר. טראמפ אומנם המליץ לראש הממשלה ש”יעשה את מה שצריך”, אך לא פירט.
וכפי שכתב לאחרונה ג’ון בולטון, היועץ לביטחון לאומי של הנשיא טראמפ בכהונתו הראשונה (עד שהסתכסך איתו): “ברור שתחת טראמפ המדיניות המזרח־תיכונית של אמריקה תשתנה, אך השאלה היא, האם היא תשתנה מספיק?”. בולטון מעלה חשש שטראמפ יחזור בעיקר למדיניות “הלחץ המקסימלי” שלו, דהיינו, החמרה קיצונית בסנקציות ובהגבלות כלכליות אחרות על איראן, ולא ינקוט אמצעים נוספים, שגם אם אינם צעדי מלחמה ישירים ומיידיים, יהוו איום משכנע של נקיטת צעדים כאלה בעתיד.
יש מי שמזכירים שגם בכהונתו הקודמת, טראמפ דיבר בשלב מסוים על שיפורי הסכם הגרעין, ולא על ביטולו. אחרים מזהירים פן מדיניות “הלחץ המקסימלי” תביא להידוק קשריה הכלכליים והגיאופוליטיים של איראן עם ציר ההתנגדות שכולל את סין, רוסיה וצפון קוריאה. ובהפוך על הפוך, מזהירים שאם בממשל טראמפ יגברו הנטייה הבדלנית והרתיעה מהתחייבויות בינלאומיות, גם סעודיה והאמירויות עלולות לקדם צעדים לחימום היחסים עם איראן.
אם אכן יתפתחו מגעים בין הצדדים, בין שבשארית כהונתו של ביידן (לא סביר) ובין שלאחר כינון ממשל טראמפ, ברור שגם הקשר בין איראן לשלוחותיה יעמוד על הפרק. איראן תדרוש את הפסקת הפעולות הצבאיות של ישראל נגדן, ואילו ארצות הברית תדרוש לפרק את השלוחות האלה, או לפחות להגבילן. בכל מקרה, ישראל תצטרך להיאבק על השמעת עמדותיה וקבלתן — לבל נחזור למצב העגום ששרר אחרי מלחמת לבנון השנייה, מצב שיצר מראית עין של הסדרה רק כדי ליצור תוך זמן קצר מציאות מסוכנת עוד יותר.