החברה הישראלית נמצאת כיום במשבר הגדול ביותר שידעה מימיה. הקצב המהיר בו מתרחשים אירועים, יצר מציאות לא יציבה בה לא תמיד ניתנת מספיק תשומת לב לבני הנוער. לאו דווקא לאלו שהמעגל הראשון שלהם נפגע, אלא גם אחרים שחוו טראומות במעגלים אחרים. בתוך כל אלו, קל "שלא לשים לב אליהם" ולכן דווקא שימת תשומת לב יתרה חשובה מתמיד. חשוב להיות קשובים להתנהגויות יוצאות דופן/חדשות (הסתגרות בחדר, שקט מוקצן, התנהגות מופנמת, או דווקא הפוך, התנהגות צעקנית המשוועות לתשומת לב, למשל שינוי מראה חיצוני).
חשוב לזכור, בני הנוער האלו, שהם בפועל העתיד של המדינה, הם "דור במשבר": זה החל עם הקורונה והמשיך עם המשבר הפוליטי החברתי שהתחולל כאן. השימוש בטלפונים הניידים הפך ל"מעיין חבר/ה", למקור להפגת הבדידות. השימוש המוגבר במסכים הוביל לחשיפה מועצמת לתכנים לא הולמים, הכוללת נגישות לרכישת סמים, מין והימורים (ואלו רק דוגמאות. זהו מדרון חלקלק). כשכל זה ברקע, הגיעו אירועי ה-7 באוקטובר ולמלחמת "חרבות ברזל".
כמו כל טראומה, לוקח פרק זמן בלתי מבוטל עד שמופיעים תסמינים תוצאתיים או בקשה לעזרה. לאחרונה יש יותר ויותר בני נוער שעצירת הלימודים, מטחי הטילים והאזעקות המרובות, חשיפת יתר לתמונות ודיווחים, יצרו אצלם חרדה, כעס, תסכול. הם סובלים מבדידות ומרבים להסתגר. חלקם ניסו או מנסים למלא את הריק "בדרכים לא דרכים" כמו שימוש בסמים ואלכוהול, וזוהי רק דוגמא אחת. אחרים - הפסיקו את לימודיהם או החלו לשוטט ברחובות. ניתן להניח כי אלמלא המצב, הם לא היו נוהגים כך.
ממצא מדאיג שעלה בסקר שערכנו בבית השנטי הוא כי כ- 80% מבני הנוער לא יפנו לקבלת עזרה מקצועית ויעדיפו להסתגר בביתם ולמצוא מפלט בנייד. ההסתגרויות, ההתכנסות וההתבודדות, לצד התנהגויות חריגות כמו שימוש בסמים, מעשי קיצון והתרסה הם הדרך שלהם לזעוק לעזרה. כל אלה מתעצמים כשלאותם בני נוער כבר היו בעבר טראומות שמציפות אותם כשהם חווים את המשבר הנוכחי.
ממצא נוסף שעלה הוא שכשליש מהנערים שהגיעו לבית השנטי עשו זאת לאחר תחילת המלחמה. הם יכולים לשהות בבית החל מיום ועד ל-7 שנים. מכיוון שלחלקם ישנה משפחה, שפשוט ברגעים אלו נמצאת במשבר וזקוקה לעזרה, יצרנו מודל של מגורים של חמישה ימים בבית השנטי וסופי שבוע בבית (בשונה מהמודל המקורי הוא פונקציה משפחתית 24/7) והצענו גם שההורים יהיו מעורבים, ככל שירצו. כלומר, גבולות המענה הטיפולי שבית השנטי נותן באופן קבוע, שונו נוכח המציאות וכל זאת תוך רצון כן לתת לבני הנוער מקום בטוח.
נכון שגם אנחנו כמבוגרים חווים את אותם משברים וחשופים לפוסט טראומה בצל האירועים והמלחמה, אבל יש לנו גם אחריות כלפי הילדים שלנו, כהורים, בני משפחה, מורים ומדריכים, שמחייבת אותנו להתמקד לא רק בעצמנו אלא גם בהם. לכן לפני הכול חשוב לתת להם מסגרת משפחתית שתאפשר להם להיפתח ולא להתכנס לתוך עצמם. הדבר השני, הוא לתעל את האנרגיות שלהם לכיוונים של עשייה שהם אינם מורגלים הם מספיק. זה יכול להתבטא בטיפול בבעלי חיים, בבישול ואפייה במטבח, בתחביבים שיוצרים יציאה מהבית ומפגש עם בני אדם באופן ישיר ולא דרך הרשתות החברתיות. אנחנו לא מתיימרים "לתקן" או "לרפא" את הפצע. התחלת הטיפול מתחילה ביצירת מקום בטוח, מרחב טיפולי שמאפשר זמן וסבלנות לתהליך. השגרה היא עמוד שדרה במסע הזה.
מריומה קליין, מייסדת ומנכ"לית בית השנטי, כלת פרס ישראל, הקימה את בית השנטי לפני 40 שנה במטרה לעזור לבני נוער בסיכון ובסכנת חיים