הסופר הצרפתי אנדרה ז'יד, חתן פרס נובל לספרות ב-1947, שהיה מקור ההשראה של ז'אן פול סארטר ואלבר קאמי, עסק בספריו, מאז "חסר המוסר" משנת 1902, בצביעות האנושית.
הגדרתו "הצבוע האמיתי הוא זה שחדל להכיר ברמייתו ומשקר בכנות", כמו נתפרה לאידיוטים השימושיים המשמשים כפרשנים בערוצי השידור המרכזיים, כשהם מסבירים בארשת פנים רצינית כי רק ועדת חקירה ממלכתית יכולה לבחון באובייקטיביות את מחדל שמחת תורה.
למעשה, ניתן אפילו להטיל ספק אם הם זכאים להנחה שאמרתו של ז'יד מעניקה לצבוע שחדל להכיר ברמייתו. כי מי שמעדיף ועדה שימנה יצחק עמית על ועדה מוסכמת על הקואליציה והאופוזיציה ועדיין טוען שחקר האמת לנגד עיניו ולא רצון לקדם תוצאה הרצויה לו, אינו צבוע שלא מודע לשקריו – אלא שקרן שקוף ומקומם.
מי שבאמת ובתמים רוצה ועדת חקירה שיש סיכוי כי מסקנותיה יהיו מקובלות על הציבור, היה מקבל בשתי ידיים את ההצעה מרחיקת הלכת של הקואליציה להקים ועדת חקירה ממשלתית, שכמו ועדת וינוגרד שחקרה את מלחמת לבנון השנייה תקבל את כל הסמכויות של ועדת חקירה ממלכתית.
אבל בניגוד לוועדת וינוגרד, שהוקמה באופן חד-צדדי על ידי הקואליציה, תהיה זו ועדה שתורכב בהסכמה על ידי הקואליציה והאופוזיציה. לחלופין, ניתן להקים ועדה על פי הצעת החוק שמתגבשת בקואליציה ובנויה על אותו שוויון.
כדאי להזכיר שכל המשברים החוקתיים הגדולים בארה"ב נפתרו לבסוף על ידי הקמת ועדה מוסכמת שבסיסה פריטטי ואישיות מוסכמת עומדת בראשה.
הסירוב לוועדה מאוזנת חושף את מניעי האופוזיציה והפרשנים. לשיטתם, הצדק עימם: למה שיסכימו לוועדה מאוזנת אם "ועדה ממלכתית", שירכיב להם יצחק עמית תהיה ועדת חלומותיהם שמסקנותיה כבר התגבשו בתודעת חבריה, בשקפן נאמנה את עמדות הציבור הנאור והנעור כפי שהן מוצגות כל העת בפתיחים של המהדורות. בטון החלטי כיאה לעובדות שאין עליהן חולק כמו היו תורת משה מסיני.
היות שאין נימוקים של ממש להעדיף ועדה ממלכתית חד־צדדית על פני ועדה מוסכמת שתמונה בידי הממשלה או הכנסת בראשות שופט המוסכם על הכל, מנסים לדכא ויכוח בעודו באיבו באמצעות דה־לגיטימציה אלימה כלפי כל דעה אחרת.
תא"ל (במיל') דדי שמחי קיבל הדגמה כואבת כאשר העז לכפור ב"אולפן שישי" בקונצנזוס המלאכותי שהתקשורת הצליחה לייצר, כאשר דיבר על הצורך בוועדת חקירה בלי להוסיף "ממלכתית", ו"זכה" להתנפלות שלוחת רסן.
שמחי האומלל לא הצליח יותר לסיים מילה, שלא לדבר על משפט. צוות הלינץ' בהובלת דנה ויס המנחה בקול מצטרח, שאליה הצטרפו במקהלה קקופונית אמנון אברמוביץ', גיא פלג המשתנק וישראל זיו ששפתיו התמלאו קצף. יחד נתנו לו להרגיש כמו מי שחתך בפומבי סינטות ואנטרקוטים מפרה גוססת בכיכר מרכזית בדלהי.
חוק ועדות חקירה שקבע כי נשיא בית המשפט העליון יקבע את העומד בראש הוועדה ואת חבריה, נחקק בעידן התמימות בתקופת מפא"י, כשההיררכיה הייתה ברורה ושופטי העליון היו מצד אחד משכמם ומעלה ומצד שני הייתה להם יראת הכבוד (אפילו מוגזמת) כלפי מי שהעם בחר בהם באופן דמוקרטי.
האמת היא שאז, כמו היום, לו חזה המחוקק בחירה בין הקליפה הטכנית של מינוי בידי נשיא העליון לבין המהות של ועדה שכל הציבור נותן בה אמון – היה בוחר במהות.
פטריוטים ישרי דרך
הניסיונות להשתמש ביראת הכבוד שהציבור מגלה כלפי המילים "חומר מודיעיני חסוי", כדי לעטוף ניסיון בוטה לפגוע בבנימין נתניהו ולסכל את כהונתו כראש ממשלה בתואנות שיכלו להשתבץ בנקל ב"עליסה בארץ הפלאות", לא החלו בעקבות פרסום ידיעה פרו־ישראלית מובהקת בעיתון הגרמני "בילד", המוכיחה קבל עולם שמי שחיבל במכוון כל העת בעסקת החטופים הוא יחיא סנוואר ולא בנימין נתניהו.
ניסיון הסיכול הפוליטי הראשון של נתניהו באמצעות מידע מודיעיני רגיש, כביכול, התרחש עוד לפני בחירתו הראשונה בהתמודדות הישירה ב־1996 מול שמעון פרס. לקראת ההכרעה טפטפו אמצעי התקשורת כי על פי חומר מודיעיני מהימן – "איראן מייחלת לניצחונו של נתניהו".
פרס, שחשש כי המידע עלול להיתפס כלא אמין אם יבוא מפיו, הורה לראש אמ"ן בוגי יעלון להתייצב לצידו במדי א' מול העיתונאים. כשעמנואל רוזן, הכתב המדיני של הערוץ השני, שאל את ראש אמ"ן אם יש אמת בטענה שאיראן מנסה לסייע לנתניהו כי חילופי שלטון יביאו לפגיעה בתהליך השלום עם סעודיה המהלך עליהם אימים – איש לא הלין על שריפת מקור כדי להעביר מסר פוליטי לפני בחירות. כעבור יומיים נבחר נתניהו לראשונה לראשות הממשלה. בישראל רקדו ברחובות. מנגד, בטהרן, לא נרשמו התפרצויות שמחה.
הכיסוי התקשורתי לפרשת אלי פלדשטיין וההתנהלות הלא שגרתית מול ה"חשודים" נראים כניסיון התפור בחוטים גסים להרעיף על התקשורת דיווחים מעוותים ומסולפים כמסך עשן לפעולות פסולות שכאשר ייחשפו לבחינה משפטית, איש כבר לא יתעניין בהם ובמחולליהם. בדיוק כשם שהיום רק מעטים מתעניינים בהתנהלות הלא תקינה בחקירות עדים הנחשפת במשפטו של נתניהו.
המעצרים הממושכים וההתייחסות לנחקרים כמו היו מרדכי ואנונו מעוררים ספק אם היעד הוא באמת האמת. לפי מה שעולה מהתקשורת, הנחקרים לכאורה העבירו ראיות לפלדשטיין שמהן עולה בבירור שהמטרפד העיקרי של עסקת החטופים הוא סינוואר. זהו מידע שראש הממשלה חייב היה לקבל, ופרסומו ב"בילד" שירת את מדינת ישראל וקידם את העסקה ולא פגע בה.
לפי העולה מהעובדות לאחר קילוף הכותרות המסלפות אותן במתכוון, המידע הועבר למי שאמור לדאוג כי יגיעו למי שזכאי וחייב לקבלן. המעבירים הם פטריוטים ישרי דרך, שלא השלימו עם הסתרת מידע מראש המערכת. שהרי ראש הממשלה הוא הממונה על השב"כ ולא להפך.
פלדשטיין היה בן למשפחה חרדית ושילם מחיר אישי כדי להתגייס לצבא, אבל לציבור הוצג כטיפוס מפוקפק, שאפילו אישור ביטחוני אינו זכאי לקבל. זאת במטרה לנצל את הכלל שלא ניתן לקבל הזדמנות שנייה ליצור רושם ראשון טוב. לשם כך תוכנן ונבנה בקפדנות המצג המסולף לציבור של עובד רפאים במשרד ראש הממשלה אשר סיכן את מטרות המלחמה.
חרף האמור בכתב האישום החמור שהגישה אתמול הפרקליטות נגד פלדשטיין, יתברר עד מהרה כי פרשת ההדלפה הוצגה בצורה מעוותת כפגיעה במטרות המלחמה, ללא כל פירוט, כדי לייצר רושם כי מדובר במידע שיסייע לאויב בלחימה ויקשה על צה"ל להתמודד מולו בשדה הקרב. לא כסיכול כביכול של עסקה עם חמאס. כעת ברור כבר לכל שהצגת הדברים כפי שהוצגה הייתה זריית דיונת חול שלמה בעיני הציבור.
אך היות שפלדשטיין הוא איש המעגל השני או השלישי הסובב את היעד והוא נעדר גישה ישירה אליו, גויס להשלמת העלילה איש המעגל הראשון צחי ברוורמן, שהוצג כזייפן פרוטוקולים מדופלם המחפה על זיופיו בסחיטת עדים באיומים.
אלא שההר יוליד עכברון מת. מסתבר שסחיטה לא הייתה וגם זיוף לא. ברוורמן תיקן בגלוי בכתב ידו רישום שגוי של שעת השיחה של המזכיר הצבאי עם נתניהו בבוקר 7 באוקטובר. מה שמותיר אותנו שוב עם עבירת צנזורה שהאלוף גדי שמני חזר בהקשרה על המילה בגידה כמעט עשר פעמים תוך דקה.
יש רק בעיה קטנה עם התיאור הזה, והיא שהצנזורה אישרה לשירית כהן אביטן ואילה חסון לפרסם את הידיעה. האם גנרל שמני באמת לא יודע שהצנזורה אינה מאשרת פרסום בארץ של ידיעות המסכנות מקורות סיכון ממשי אפילו לאחר שפורסמו בתקשורת זרה? לעומת זאת את האמרה "הגונב מגנב פטור", השאובה מהמקורות יהודיים, אני פוטר את שמני מלהכיר.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]