"בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָֹ" נאמר בספר משלי (כד, יז). את הפסוק הזה מרבים לצטט בעיקר חסידי רעיון "שתי המדינות", אבל גם מתייפייפים למיניהם, כתגובה לשמחה שממלאת את מרבית הציבור בישראל על המפלות שאנו מסיבים לאויבינו. אבל מה לעשות שישנה באותו ספר עצמו (יא, י) גם האמירה: "בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה".

מתקופת המשנה ועד ימינו הוצעו פירושים שונים ליישוב מה שנראה כסתירה בין הפסוקים הנ"ל. רוב הפירושים מזהים הן את האויב והן את הרשעים במישור שבין אדם לחברו או בין אדם לבוראו.

הרב שרלו מעביר את הדיון למישור הלאומי, ומזהה את הרשעים עם מנהיגים, כמו אלה של איראן, שפועלים להשמדת ישראל או שהורגים את בני עמם, שרק טבעי ונכון לשמוח במפלתם. ברצוני להציע כאן פתרון נוסף לסתירה.

קיים הבדל יסודי בין אויב לרשע. אויב יכול לחדול להיות אויב, עם שינוי הנסיבות או האינטרסים, וכשהלך הרוחות העולמי או החברתי משתנה. במישור האישי או הפוליטי־מקומי התופעה ידועה, כמו במקרה של רומיאו ויוליה. ואילו במישור הבינלאומי הדוגמה הבולטת לכך היא כמובן אנגליה וצרפת, שניהלו ביניהן את מלחמת מאה השנים.

לעומת זאת, רשעות, להבדיל ממעשים רעים שכולנו עלולים לחטוא בהם במהלך חיינו, היא תכונה יסודית בלתי משתנה. במישור הלאומי, אנו היהודים סבלנו ועדיין סובלים מהרשע בצורתו המזוקקת. הכוונה היא לאנטישמיות הרצחנית, שאינה רק שנאה כלפינו, אלא שנאה שמתורגמת למעשי רצח, התעללות וביזה, שבדרך כלל מלווים בעלילות שקריות נגדנו, כחלק מרצון או מתוכנית להשמיד את עמנו, וכיום גם את מדינתנו.


האנטישמיות של וגנר

שאלתי פעם את חברי, שהיה נגן בכיר בתזמורת הסימפונית של ירושלים, מדוע הוא נגד השמעה פומבית של יצירות ריכרד וגנר בארץ. הרי אין זה סוד, תהיתי, שקומפוזיטורים רבים אחרים היו אנטישמים. "כי אצל וגנר האנטישמיות מהווה חלק אינטגרלי מן היצירות האופראיות שלו", ענה חברי.

זה דומה להבדל בין אויב של מדינת ישראל לבין אויב רשע, כלומר צורר: מנהיגיה של מדינת אויב יכולים להיות אנטישמים, אבל האנטישמיות היא אינה מנוע ההפעלה שלהם. זאת בניגוד לצורר שחורת על דגלו את השמדת העם היהודי כמטרה, כמדיניות, כמו למשל גרמניה הנאצית או ארגוני הטרור המוסלמיים שפועלים נגדנו באזורנו וברחבי העולם.

אלה הם ארגונים שהשמדתנו היא חלק מסלע קיומם, הם רשעים, ולנו אובדנם הוא רינה. ואין זה משנה אם מטרת השמדתנו מוסווית בביטויים ובמהלכי ביניים בדרך להגשמתה, כמו "זכות השיבה", "זכויות לגיטימיות של העם הפלסטיני" ו"שתי מדינות לשני עמים".

עם אויב שעבר שינוי ומוכן להשתית את מערכת היחסים איתנו על הכרה, כבוד ואינטרסים משותפים, ניתן לחתום הסכמים ובבוא העת אפילו לכרות בריתות. אין זה אומר שעלינו לוותר על נכסים כלשהם שלנו, ודאי לא טריטוריאליים, לשם כך. אבל עם הצוררים זה כבר סיפור אחר. אלה לעולם לא יוותרו על משאלתם להשמיד, לאבד ולחסל אותנו. ועל כן עלינו להכות בהם ולרסק אותם ככל שאנו יכולים.

אבל לא פחות חשוב מכך, עלינו להגיע להכרה, שנראה שרבים אצלנו אכן הגיעו אליה אחרי 7 באוקטובר, אבל גם לפני כן: אין ולא יכולים להיות הסכמי שלום עם הצוררים הללו. ניתן להגיע להסכמים או להסדרים בנושאים מסוימים, שיבטיחו, עד כמה שהסכמים יכולים להבטיח, שהאינטרסים הביטחוניים שלנו נשמרים. זה ותו לא.

כמו הנאצים של גרמניה, עם אנטישמים רצחניים אין הסכמי שלום ואין "נורמליזציה". כי את אידיאולוגיית הרשע של רצח עם, ושל העם היהודי בפרט, ואת הפועלים להגשמתה - לא רק שלא נכון לנרמל פוליטית ומדינית, אלא בעיקר אסור לנרמל אותם מוסרית.
 
[email protected]